בני אדם הם כמו דולפינים, כשהם נכנסים למים הם נרטבים.
|
| 7/2020
זכרונות
חלק מזכרונותי מעומעמים עד כדי שכחה - אלו הבזקים של תמונות החולפות בחשכה.
הפרטים מתערפלים, אך רגשותי לגביהם זכורים לי היטב.
כאשר אני מתהלכת ברחובותיה של מעלה אדומים, זכרונות גנוזים מן העבר צפים אל תוך התודעה שלי.
אני מפנה את מבטי לכבישים המהירים שמובילים לירושלים, למגדלים המוארים הנראים במרחק. מסביבי רחובותיה השוממים של מעלה אדומים, הגינות המטופחות, האורות מבעד לחלונות בבתים. רוח מדברית קרירה מלטפת את גופי. כל זה בלבד גורם לי להרגיש שחזרתי שנים אחורה, או שהזמן לא זז מעולם.
אני ממקדת את מבטי באגם המלאכותי הנמצא בוואדי. באופן אישי אני חושבת שזה הפרויקט המגוחך ביותר שהעירייה הוציאה לפועל - אגם מלאכותי לצד בית קפה מסחרי. שכונות המגורים הקרובות ביותר נמצאות במרחק 7 דקות נסיעה ברכב. תחושת הבטן שלי אומרת שהמקום נחל בכישלון.
מראה האגם המצועצע העלה בי זיכרון מעורפל שכמעט ושכחתי. זה היה בעת סיומו של בניית האגם. לא זכור לי אם היה מלא במים, או שעדיין לא. שטחו גודר בגדר רשת פשוטה, טיפסתי מעליה בקלות, ביחד עם חברים. בלילה ירדנו את המדרון לשממת הוואדי, הלכנו לאגם ושיחקנו בתוך שטחו המגודר.
הסיבה לספק שלי לגבי קיומו של הזכרון במציאות, היא שאני לא זוכרת מי היה איתי. זהו זכרון מגיל ההתבגרות המוקדם - 16 או אולי 15. תקופה בה הייתי סחית כברירת מחדל ושיחקתי בחוץ. בפריפריה אין הרבה מה לעשות בלילות, במיוחד אם לא צורכים חומרים. פעמים רבות היינו מטפסים למקומות אסורים.
אמינות הזכרון, הנתונה בספק, אינה גורעת מטעמו המשכר שמציף אותי.
פרטים כמו - עם מי הייתי, אם היו מים ואם שחיתי בהם - מעורפלים לחלוטין. בסופו של דבר הייתה זאת אני בתוך אגם מגודר באמצע הלילה. תחושת המרדנות האהובה עלי מילאה אותי בשמחה.
החיים מלאים בלקיחת סיכונים, לנגד הסתייגויות בגלל פחד.
הפחד הוא צילה האפל של ההוויה האנושית. התעוזה היא זרקור האור.
גם בהווה שלי - אסור לי לתת לפחד לשתק אותי, עלי לבטוח בעצמי בכדי לחיות את החיים במלואם.
זכרונות רבים גורמים לי להרגיש דיסואציה לגבי עצמי. ככל הנראה זהו מהלך הדחקתי של זכרונות אשר הייתי מעדיפה לשכוח. לעיתים אני נזכרת בסיטואציות שאיני מסוגלת להאמין שחוויתי. החיים יכולים להיות מוזרים, לפעמים מוזרים מדי אפילו בשבילי.
לא כך עם הזכרון מן האגם, שמזכיר לי בדיוק מה טוב בחיים. אני לא מרגישה דיסוציאציה כשאני נזכרת בו, כי אם חיבור לנצחיות שבהוויה שלי.
לצד זכרון כגון זה, עולים בזכרוני עשרות חלומות שאני זוכרת מהילדות שלי, זוכרת טוב יותר מאשר את החוויות שחוויתי במציאות. אני זוכרת לפרטים יקומים מקבילים שביקרתי בהם בזמן שישנתי. לא רק מהילדות, אלא מהתקופה האחרונה גם כן.
אלו זכרונות שאינם אמיתיים, למרות שהרגשתי אותם בשיא עוצמתם.
המציאות סובייקטיבית מדי, לכן אני לא מנסה לתפוס אותה.
אני מנסה לשים את הדגש על מה שטוב ורלוונטי עבורי, ולהשאיר את השאר בחשיכה שבחלוף הזמן.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: