"יש רק הבדל אחד בין אדם מטורף לביני. אדם מטורף חושב שהוא שפוי. אני יודע שאני מטורף."-סלבדור דלי

הרגשתי צורך לכתוב ולפרוק מה שעל ליבי , 

וחוזרת למקום המוכר והידוע שלי הבלוג שכל שני וחמישי יש חשש שיסגר ,

אני מרגישה שאיש אינו מבין את מקומי , 

שאיש לא מבין את רמת האשמה היומיומית שאני מרגישה , 

 שאני כל סופ''ש מתפרקת אחרי שבוע שאני מנסה להסתיר. 

אני צורחת לעולם בתוך חיוכים והיפר שלא נפסק, 

הפסקתי חזרתי והפסקתי וחזרתי לחתוך ,

שזה כבר לא תורם ולא עושה יותר שום דבר.

הפסקתי לצייר , הפסקתי ליצור , הפסקתי לנגן ,

מידי פעם כותבת אבל גם זה כבר בקושי משחרר .

משהו בי מת , חלק גדול ממני ממה שאני וממה שהיתי .

השתניתי ונהייתי מי שאני לא רוצה להיות ,

אין לי עמוד שדרה , 

אני פחדנית ,

אני כלום ושום דבר , 

מרחיקה אנשים ,

כמעט וכבר אין לי חברים , 

פוגעת ורומסת , 

והינה חוץ מזה שאני מפספסת כל-כך הרבה דברים בגלל עקשנות ומפחד להוסיף עוד אשמה לרשימה .

מפחד לפגוע בעוד בנאדם יקר .

אני כבר לא יודעת מה ניהיה ממני .

פיתחתי איזה ספר חדש שאני פועלת איתו , ספר דפוק שאני נותנת לכולם להחליט עלי ולעשות . 

אני רוצה לקום וללכת ,

אני רוצה לברוח הרחק הרחק למרחקים , 

לבנות לי אופי , לדעת מי אני 

כי נשבעת , אני כבר לא יודעת מה ניהיה ממני וזה מתחיל להלחיץ אותי. 

אני אוכלת בשביל לא להרגיש את הריקנות שנהייתה בי , 

אני מדברת על מה שמסביב ולא מה שדוגרי קורה אצלי 

כי באמת אני לא יודעת מה עובר אצליי בלב. 

אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה ואם אני יודעת כבר אני לא יודעת למה אני מרגישה אותה .

אני מנותקת מעצמי , אני לא יודעת מה עובר עלי יותר 

הלוואי ולא הייתי אני , הלוואי והיתי הבאדם שאמא שלי חלמה שאהיה ,

הלוואי והייתי הבנאדם שכולם מצפים שאהיה

הלוואי שפשוט לא הייתי אני,

כל דבר מיצידי עץ או כלב רק לא אני .