הרבה זמן לא כתבתי כלום. יש מצב שזה נבע מדכאון, יש מצב שפשוט לא היה לי זין. לעולם לא תדעו.
אני ממש קרוב להגיע למספר מגניב של קוראים (שמור במערכת), ברגע שזה יקרה, אעלה תמונה של היד שלי עושה שבי.
כן, זו הדרך הכי טובה שלי להשיג קוראים. אל תשפטו אותי בבקשה.
אז צריך לקיים את הכותרת ילדים.
תזכרו, אם אתם אומרים משהו, תקיימו אותו. הבלוג הזה הוא בלוג חינוכי. הוא כמו כן מתמודד בתחרות הבלוג הכי חינוכי, אנא הצביעו בשבילי כאן.
אז ככה.
הסיפור הזה לא מבוסס על סיפור אמיתי.
הסיפור הזה מבוסס על סיפור שמבוסס על סיפור אמיתי שסופר על ידי סבתא עם אלצהיימר.
יום אחד ישבנו בארוחה משפחתית. סבתא שלי, שלצערי רוב הזמן שאני זוכר אותה לא הייתה במצב הכי טוב בעולם (אני זוכר שהיה כיף להיות אצלה בתור ילד קטן. אבל ששש זה לא קשור כרגע) סיפרה לנו סיפור ממקור ראשון.
גיבור הסיפור הוא בחור צעיר אשר פגשה בתקופת השואה.
כעת הסיפור יסופר מנקודת מבטו של גיבור הסיפור. השר שמו נודע כזאביק.
חלק 1:
עוד בוקר. עוד אחד. הכל חוזר על עצמו. עוד יום של השרדות.
הדבר היחיד שנשאר להאחז בו היא התקווה. התקווה שכל זה ייגמר יום אחד. אבל לאט לאט היא נשמטת מהלב..כאילו אתה מחזיק את עצמך מצוק בעזרת אחיזת ידיך בלבד..לאט לאט הידים מחליקות, וסופך ליפול.
לפעמים האחיזה כל כך קשה, שאתה כבר מחכה לנפילה. הנפילה תשחרר אותך מהכל. אבל לא, אסור להכנע, בשום פנים ואופן.
הבוקר הזה התחיל כמו כל הבקרים, אבל כמה שהוא הסתיים שונה. שונה מכל דבר שאי פעם קרה לי.
לא היה קל באושוויץ, בלשון המעטה. בסופו של דבר משהו יכרע אותך, אם זה הקור, החולשה, הרעב, הרוע הגרמני הרנדומלי. קשה לראות את הסוף.
אבל היום הזה היה שונה.
עמדנו בתור לחלוקת המרק, מנסים למצוא את המיקום האופטמילי בתור. לקבל מרק, אבל לא לקבל בוץ.
לפתע ברקע נשמעות זעקות "זה עובד!! זה עובד!!"
כולם מסיטים מבטם הצידה.
אני רואה את יצחק, בחור יחסית זקן, שהיה ברור לכולנו שזמנו לא רב, מחזיק חפץ מתכתי מוזר.
"זה עובד! זה סוף סוף עובד".
הגרמנים צועקים לעברו, ומתחילים להתקרב. ברור לנו שעוד רגע ירו בו.
ברגע של הבזק חד, פתאום נפער חלל במקום שבו יצחק עמד. עיגול שחור וריק, בקוטר של כ 3 מטר לערך, נפתח לצידו של יצחק.
אף אחד לא הבין מה קורה, כולל הגרמנים ההמומים.
הגרמנים כבר הרימו את נשקם והתכוננו לירות לכיוונו של יצחק, אך הוא הספיק לזנק לתוך החור ולהעלם לפני שכל נזק נגרם.
הלם שרר במקום. העיגול התחיל להצטמק.
לא היה זמן לחשוב, אין מקום יותר גרוע מכאן. זרקתי את הקערה, רצתי לעבר העיגול בכל הכוח אשר נשאר בי, שמעתי יריות, אבל לא היה זמן להסתכל או לפחד.
זינקתי לתוך העיגול.
כינוי:
לחשובעלכינויטובזהקקה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
