is this real life?

נראה לי פעם ראשונה שאני כותב משהו כי אני מרגיש שלא בא לי לשמור את זה בפנים.

הלכתי עכשיו לרגע מהמטבח לחדר שלי, בזווית העין ראיתי את אבא שלי מחייך.

משום מה הרגשתי צורך לראות את זה יותר בבירור, אז חזרתי אחורה והסתכלתי עליו. הוא כמובן שאל "מה קרה?" ואמרת שסתם, כלום.

לא יודע מה יש לי, אבל זה משום מה צבט אותי קצת בלב. המחשבה של - כל כך כיף לראות אותו מחייך. ביחד עם הפחד, שמי יודע אולי עוד כמה זמן (טפו טפו טפו) אני לא אוכל לראות דברים כאלה יותר.

אני לא רוצה שהתמונה שלו מחייך תעלם לי מהראש אף פעם.