בצפירה אני עוצמת עיניים ורואה רכבת, והרכבת מובילה כל כך הרבה אל מותם.

כל כך הרבה דם, וצרחות ברקע.

הראש שלי מתמלא בזעקות מלאות יאוש.

כל כך הרבה מוות, יותר מידי.

אני פוקחת עיניים מסתכלת אל האופק וחושבת "למה גנבו להם את האפשרות להתהלך איתנו עוד, למה גנבו להם את החיים".

דמעה אחת צונחת על הלחי שני ומפנה מקום לעוד מליוני דמעות, דמעה לכל נספה.

זה מה שאני מרגישה בצפירה, אני אשמח אם תשתפו את הרגשתכם.