החברה הכי טובה שלי כביכול לפני מס' ימים :

"אז מה עם את לא מדברת עם שני זה לא שחסר לך חברים, יש לך מלא "

אני:

"כן אה.." [ותך כדי עוברת בי המחשבה זה רק ניראה כך...]

"חבר אמיתי" ההגדרה שלי אומרת שזה אחד שאיתך באש במים 

כשעצוב כשמח שקר שחם , בכל מצב , שאתם מרגישים לספר לו הכל,

שיגיב כמו שאתה מצפה שיגיב שיהיה שם איתך וכנ"ל הכל לגבייך..

כניראה זה פנטזיה שלי.

אני עד כיתה ט' הייתי מחוסרת חברים, שישי שלי עבר בבית ,

הייתי אכולת קינאה בילדים אחרים שהיה להם חברים ..

לקראת סוף ט' תחילת י' השתניתי תפסתי ביטחון

נפתחתי התחברתי הכרתי חברים חדשים והרבה באמת,

או יותר נכון חברות ובאמת כל אחת היא בדרכה שלה כל אחת מיוחדת באופן שלה,

וישלי כמה חברות טובות אבל אני לא מרגישה ככה,

הן מאכזבות אותי כל פעם פוגעות בי ואני לא אחת שיכולה לדבר איתן ולאמר להן ,

כי אני "לא נוטרת טינה" אני "מבליגה" אז לא 

אני רק מעלימה עין וזה מצטבר.

אני מנסה לעשות הכל בשבילכן ומאכילה אותכן דבש (ביטוי ) 

ואתן מאכילות אותי בחרא, אני כאן כדי לשמוע אתכן ואתן לא מוכנות לשמוע אותי

אני כאן שאתן צריכות ונעלמת שלא , אתן כועסות כי עשיתי טעות,

ושאני עושה משהו טוב אתן מתעלמות.

אין לי כח אליכן, אני רוצה חברה שתהיה שם גם בשבילי,

אפילו אחת אני לא צריכה 15 חברות טובות , רק אחת .

שתבין אותי ותדבר את השפה שלי,

כניראה שחברת אמת לא באמת אמיתית 

וחבל.