כתוב משהו, אפילו אם זה רק מכתב התאבדות.

הייתי ילדה חסרת ביטחון. כשהייתי מסתכלת במראה הייתי רואה מפלצת.

לא ידעתי מה נקודת התורפה שלה, אז הייתי חייבת לחתוך אותה בכל הגוף, איפה שרק יכולתי, אבל לא הצלחתי.

ניסתי להרוג אותה עם כדורים וגם לא הצלחתי. קיוויתי שרעל עכברים יעבוד אבל זה היה סתם טיפשי וכואב.

ניסתי לבקש מאמא עזרה, היא כנראה הייתה עסוקה מדי אז היא שלחה אותי למקום בו עוזרים למפלצת, מנסים לתת לה כדורים נגד כאבים, ומחטאים לה את הפצעים. הם לא הבינו שצריך להרוג אותה.

וגם הייתה את זאת שקראו לה פסיכולוגית, היא הבטיחה שתעזור לי להרוג את המפלצת, ובעצם היא לא עשתה דבר חוץ מלשבת בכורסה השחורה שלה ולכתוב, מדיי פעם להנהן או לשאול שאלה. אמא כל הזמן בכתה, אני חושבת שהיא הבינה שיש מפלצת נוראה שצריך להרוג, והיא הייתה עצובה כי לא הבינה איך. אבל אז הבנתי שאף אחד לא אוהב את המפלצת, אבל חייב לעזור לה, לא יודעת למה. אז כדי שאוכל לצאת מהמקום הזה ולהרוג אותה בעצמי, הייתי חייבת לגרום להם לחשוב שהמפלצת נחמדה.

כשיצאתי משם, בערך חודשיים אחרי חזרתי לבית הספר. מסתבר שבזמן שלא הייתי הצטרפו שלושה ילדים חדשים לכיתה, אבל לא היה אכפת לי. עד שאחד מהם ניגש אליה, למפלצת, ושאל לשמה, ואז איך היא מרגישה, וגם סיפר מה הוא מרגיש. וכשהיו ביחד בהפסקות הוא היה מנשק אותה קצת, מחייך אליה הרבה. הוא והמפלצת אהבו זה את זו. קינאתי במפלצת כי רציתי להיות במקומה, אבל לא יכולתי. היא כלאה אותי ודחקה אותי לפינה.

ואז, יום אחד, המפלצת מתה. זה היה ביום שהוא ניגש ואמר לה שהוא אוהב אותה, היא כנראה קיבלה התקף לב או משהו. אבל לא נתתי לזה להפריע לי, מיד תפסתי את מקומה. אבל אז הבנתי, שהמפלצת היא זו שאהבה אותו, לא אני. אני מישהי אחרת, אני יפה, וחכמה, ורזה - אבל לא יותר מדי, מצחיקה, חברותית... אז אמרתי לו שלום ולא להתראות, ומאז גדל אצלו מפלץ, כמו אצלי. אבל לו לא היה מי שיעזור, והוא נעלם. כל מה שנשאר ממנו הוא הגוף ובו המפלץ, אבל הנשמה הלכה.

הקטע מבוסס על סיפור שקרה באמת, רק שפה זה מנקודת מבטה של הילדה.