עם הבשורות המרות על סגירת ישראבלוג יצא לי לעבור על טקסטים כאלה ואחרים שכתבתי בעבר. זה העציב אותי מכמה סיבות.

קודם כל ניכר באופן חד וברור שהכתיבה שלי בעבר הייתה הרבה יותר חלקה, שנונה וזורמת. אם יין משתבח עם השנים, אז אני כניראה כמו חלב - מתקלקלת. סתם, בלי דרמות. אני נוטה להאמין שהיכולת לכתוב היא כמו שריר שאפשר להתאמן עליו. פעם היה לי את הזמן, הרצון והיכולת לכתוב כל יום במקרה הגרוע וכל יום כל היום במקרה הטוב. לכן, רק הגיוני שהטקסטים הישנים האלה יהיו קולעים ומדוייקים יותר. אז שטויות, אני אכנס לשגרת אימונים אינטנסיבית ואחזיר לעצמי את העט ליד שמאל ואת הקוביות לבטן. 

שנית כל, פתאום הבנתי איזה שנים עצובות עברו עליי. 

אבל זה בסדר, אני מסוג האנשים שיודעים להנות מהדרך. בסופו של דבר, לצד כל עצב יש גם המון צחוק מתגלגל. 

אני באמת מצפה לתקופות טובות שיבואו. משהו בוער בי ומצהיר בקול גדול שההרפתקה הגדולה בחיי עומדת להתחיל. אני מתרגשת ומצפה בכליון עיניים. מצפה לטוס, מצפה לחוות, מצפה להרגיש ובמיוחד - מצפה לכתוב על כל אלה.

קצת מתסכל אותי שהכתיבה והמוזה חזרו אל חיי כ-3 שבועות לפני סגירת ישראבלוג. מרגישה שלא ניצלתי מספיק את הזמן שעמד לרשותי. שנתיים רדומות שלי יכלו להתמלא במאות פוסטים מכל הסוגים. עם סגירתו, ישרא ישאיר את גיל ההתבגרות שלי מאחור. 8 שנים של רגשות וחוויות שתיעדתי ממש כאן, במקום המקודש הזה.

אני אפילו לא טורחת לגבות יותר מדי, רק כמה פוסטים שנחקקו בזכרוני בתור הדברים המשובחים ביותר שהצלחתי לנסח במילים.

כל השאר לפח.

חברים, אל תהיו עצובים! ישראבלוג יעלה ויגיע לגן עדן של מילים שם למעלה. שמעתי שהובטח לו כיסא הכבוד. 

ואיזה כיף שבא החורף. עכשיו יש לי תירוץ לא לצאת מהמיטה ולסנן אנשים.