המקום הקטן שלי לעצמי

אני נורא רוצה לכתוב

לכתוב על הכל 

ופתאום אין לי על מה

יש לי המון דברים בראש, אולי יותר מדי

חלקם חשובים חלקם פחות

ואני נורא רוצה לכתוב עליהם

לשפוך אותם החוצה

לכתוב על הכל ולעשות את זה נכון

ואני מצליחה אם אני שוכבת במיטה וחושבת

המון רעיונות

המון ניסוחים

המון מחשבות...

אבל כשאני מתיישבת ליד המקלדת הכל נמחק

ואני נורא רוצה לכתוב

לכתוב על הכל

ופתאום אין לי על מה

אני אוהבת לשיר, מאוד

אני שרה כל הזמן 

וכמה שאני אוהבת את זה, ככה אני מזייפת....

חבר טוב פעם אמר לי:

כשאת שמחה את שרה,

וכשאת שרה אף אחד לא שמח יותר...

יום שישי בערב עם חברים 

צחקתי, רקדתי, נהנתי

בום!

לקח לי רגע להבין מה קרה

שמעתי את הרעש של החלון שנשבר אבל לא הבנתי שאני שברתי אותו 

טיפת דם צנחה מהשפה שלי לרצפה,

צרחתי וצרחתי וצרחתי 

בחיים לא צרחתי ככה

נבהלתי לא הבנתי מה קורה

צרחתי מפחד מבהלה, מחוסר אונים

זזתי משם מהזכוכיות הסתכלתי על חברות שלי ביקשתי מהן בעיניים עזרה, שיסבירו לי מה קרה

והן קפאו.

כשהבנתי שאני היחידה שמצליחה לתפקד בערך צרחתי להם

תקראו לשכנים

תקראו להורים שלי

תעשו משהו!!

הם התחילו לזוז

הביאו לי מגבות, מים וקראו לאמבולנס

תוך כדי אני צורחת להם דברים כמו אני לא מאמינה שזה קרה, למה זה קרה

רוב כל ההלם הצלחתי לחשוב רק על הבגדים. "טוב החולצה לא נהרסה היא רק צריכה כביסה והמכנסיים טיפה קרועים אבל אפשר לתקן"

הפרמדיקים הגיעו חבשו אותי ונסענו באמבולנס לבית החולים

אפילו בחדר מיון הייתי היחידה שתפקדה ההורים שלי היו בהלם, הרופאים היו בהלם

חדר ניתוח

"תרדים אותי טוב, אני מפחדת להרגיש את התפרים..." זה מה שאמרתי לרופא וזה מה שאני זוכרת עד הבוקר אחרי

המון תפרים, בכל הגוף אפילו לא ספרתי כמה.

היית אמיצה, היית גיבורה, היית מדהימה

ככה אומרים לי כולם 

כל הזמן דאגתי רק לחברים שלי שראו את זה קורה

צחקתי על זה

לא נשברתי. לא נשברתי.

ממתי אני, הקטנה ממתי יש בי את זה?

אני גאה בעצמי.