מיומנה של נערה מנצחת

סברינה = החברה הכי טובה שלי כבר 12 שנים...

היא ההשראה לסיפור שאפרסם כאן עכשיו

בכללי אני סופרת צעירה, ואני כותבת ספרים שתוכנם לרוב

טרגי, רומנטי, דרמטי, ביסוס חלומי\אמיתי, ותחומים ממש אפלים ומבעיתים לפעמים...

הסיפור הכי גדול ומצמרר ועצוב וטרגי שלי נקרא : 

"סוד התאומות"

הסיפור הזה, מבוסס כביכול על "סיפור אמיתי"

הוא לא ממש סיפור אמיתי כיוון שחלק מדברים לא קרו בשלמותם (למזלי!!!)

זה סיפור שכל אחד שקרא את הסוף שלו, בכה נורא..

ואחד הרופאים שהיו לי שנה שעברה, קרא את הסיפור המלא (יותר נכון ניסה)

ואמר לי : "היה לי ממש קשה לקרוא בגלל שזה מרגיש כל כך אמיתי" 

לדעתי זה סיפור באמת מדהים סוחף מרגש מצמרר וכואב לנוכח הסוף הטרגי שלו.

****ואם הרבה אנשים ירצו לדעת עליו אני אהיה מוכנה לפרסם תקציר גדול וחושפני..

הסיפור שכתבתי היום (במקרה בבצפר כי רק שם יש לי וורד כרגע ><)

הוא מבוסס בעצם על חלומה של סברינה שלי, שהיה ממש מצמרר ויפה לדעתי

כי הוא היה בסגנון ימי הביניים המודרניים שכזה..

בכללי, עיקר הסיפור הוא שלושת השמלות שמופיעות במשך החלום...

תהנו :)

סיוט אחד ושלוש שמלות

נשכבתי במיטתי, מניחה ראש על הכרית הלבנה והקשיחה, ומתכסה בשמיכה העבה שלי ועוצמת עיניי לשינה, ושומעת את המשרתת הצעירה מברכת אותי בברכת "לילה טוב, וחלומות מתוקים" לפני שנפלתי לתוך שינה עמוקה.
כאשר פקחתי את עיניי, ראיתי את כולם יושבים סביבי, בשולחן הארוך והגדול.
לא ידעתי היכן אני, או איך הגעתי לשם, ידעתי רק מי מאחוריי כך.

שולחן ארוך ומלבני, בראש השולחן הימני ישב הלורד רובינסון, ובראש השולחן השמאלי ישב הדוכס דיאמונד. ישבתי בצד השמאלי של אורך השולחן לבושה בשמלת סטרפלס אדומה קצרה שהחלק התחתון שלה מעט נפוח עם קפלים וקרעים, גבי חשוף לקור החודר לעצמות, ושרוולונים קצרים ונפוחים על אמות ידיי לכיוון הכתפיים.
ישבתי על הכיסא, ידיי קשורות מאחוריי גבי לכיסא, את פי מכסה מטפחת בד לבנה, על אחת מידיי הייתה מטפחת לבנה עם כתמי דם.
ישבתי שם... נערה עם תלתלים ארוכים ובלונדיניים כמו השמש, עם עיניים כחולות כמו השמיים ביום אביב בהיר וחמים השובר את צינת החורף המושלג.
מצד ימין שלי יושבים שני אנשים, שומרי הראש של הלורד רובינסון.
ומצד שמאל שלי יושבים שני אנשים נוספים, שומרי הראש של הדוכס דיאמונד.
הבטתי בלורד, ראיתי אותו אבל לא ראיתי אותו... הוא דמה לצל מאיים...
כמו כן הדוכס, הבטתי בו אך מה שראיתי היה צל מאיים.
בצד השמאלי של השולחן, מולי, ישבו חמישה אנשים. אחד ממש מולי, ושניים מצידיו הימני והשמאלי. אינני ראיתי את הדמויות השומרות על הלורד והדוכס... הם היו הצללים השומרים שלהם, מנעו מהדברים להתרחש כראוי.
הבטתי מטה על השולחן, וראיתי מיני מאכלים ומשקאות משכרים..
השולחן עצמו כוסה במפה לבנה קטיפתית, 3 בקבוקי יין שיכר, 2 עופות הודו מטוגנים בשמן עם תבלינים ריחניים, באמצע השולחן ניצבת קערת פירות גדולה עם תפוחים, תפוזים, ומנדרינות.
את השולחן עיטרו נרות לבנים ואדומים, כוסות שיכר היו מזוגות לכל אדם אשר בשולחן, כולל לי.
הצללים החלו לסעוד, יחד עם הלורד רובינסון והדוכס דיאמונד..
הבטתי בהם בעוד שנהנו מהסעודה ושתו לשוכרה, תוך כדי מבטים חטופים בי.
הצל השומר של הדוכס דיאמונד הביט בי, ומזג יין שיכר לתוך כוס זכוכית עדינה.
"תשתי לילי" הוא אמר לי בקול עמוק, ואז הביט בי במבט מלא בוז.
"אה נכון, אינך יכולה לשתות! הינך קשורה לכיסא !" הוא קרא בקול לועג וצוחק יחד עם כולם.
הבטתי בהם במבט פוחד, בעיניי התחננתי שיעזבו אותי לנפשי, אבל הם רק רצו להמשיך.
"רוצה לאכול ענבים? חתיכת עוף? הוא מטוגן היטב ומאוד מרטיט את חוש הטעם !" אמר הצל שישב מימין לצל שישב ממולי.
"למה שלא תסעדי איתנו לילי?! השולחן הרי ערוך ומזמין !" אמר הלורד רובינסון המוצל, ושם לי אוכל בצלחת, תוך כדי שמחזיק את צווארי ומעביר שפתיו על לחיי.
"השולחן ערוך לכבודך, יקירתנו... ואת אינך טורחת לכבד אותנו ולאכול עמנו !" קרא בכעס הלורד רובינסון, ושם לי אוכל נוסף בצלחת.
"או, רגע... אינך יכולה לאכול בכלל !" הוא קרא בלעג וצחק יחד עם כולם.
מבטי היה מושפל, מתחנן לרחמים.
לפתע הרגשתי את הדוכס מחזיק את ידיי בכוח, ומשחרר אותי מכבליי, הוא סובב אותי עם פניו לכיוונו תוך כדי שמחזיק את אמות ידיי בכוח, והחל נהנה מריח הבושם שלי.
הוא העביר את אפו הצר על צווארי, בעוד אני משעינה את ראשי אחורה ברתיעה ממנו.
"נערה כה יפה, עור צחור ותלתלים בלונדיניים, עם עיניים כחולות שמיים אשר מהפנטות כל גבר אנושי שקיים" הדוכס אמר בנימה מתפתית. 
התחלתי להיאבק בו, אך הוא החזיק בי חזק יותר ממקודם לנוכח ההתנגדות החריפה שלי.
"שחרר אותי דוכס !" צעקתי עליו בחוסר אונים.
"מדוע לילי נערה יפה שכמוך? אינך חושקת בי ?" הוא שאל בטון שאמור להיות מפתה.
"אינני חושקת בך! או באף אדם אחר !" אמרתי לו, מצליפה את מילותיי כמו נחש צפע המכיש את קורבנו יריבו וטרפו.
המשכתי להיאבק בכל כוחי, בעטתי בדוכס ברגלו והוא שחרר אותי.
ברגע בו ידיו של הדוכס דיאמונד ירדו ממני התחלתי לברוח במהירות לכיוון הדלת הקרובה, בעוד שהצללים של הדוכס והלורד דולקים בעקבותיי.
פתחתי את דלת חדר האוכל ונכנסתי פנימה סוגרת ונועלת את הדלת מאחוריי.
נשענתי עם ראשי על דלת העץ, והתנשמתי בעודי נרגעת מהריצה המהירה שנאלצתי לחוות.
הסתובבתי על מנת לראות באיזה חדר אני נמצאת, הייתי בחדר הכניסה הראשית הענקי,את הרצפה כיסה שטיח ענק בצבע ירוק, המדרגות היו בצבע חום אגוז מהגוני, שמתפצלות לשני כיוונים שונים כאשר הן מגיעות למעלה.
כאשר הייתי בטרקלין, הבטתי שמאלה ובמקום הדלת בה נכנסתי, היה חדר ירוק עם מיטה, כמו במרפאות שיניים.
המיטה הזו אמרה לי דבר אחד, הם הולכים להרוג אותי ואין לי הרבה זמן, צריך לברוח... ועכשיו!
פניתי אחורה וניסיתי לפתוח את הדלת המובילה החוצה, אך היא הייתה נעולה ולא היה מפתח, ניסיתי לפתוח את החלונות אך הם היו נעולים גם הם במפתח שאינו אצלי.
בלית ברירה רצתי מעלה במדרגות, ופניתי ימינה בפיצול העליון, משם נכנסתי לחדר השני משמאל במסדרון החשוך, נכנסתי לחדר וראיתי חדר אמבטיה גדול, וחלון יחיד בגודל בינוני.
רצתי מהר לעבר החלון ולמזלי הרב הוא נפתח בקלות. הירידה למטה לא הייתה אפשרית בקפיצה, לכן לקחתי את הוילון, כמה בגדים, וחבל בלוי שהיה בחדר האמבטיה, ומהם עשיתי חבל ירידה למטה. את ראש החבל קשרתי בחוזקה לצינור האמבטיה העשוי ברזל, ואת החבל עצמו שלשלתי למטה. שמעתי קולות מחוץ לחדר, והבנתי שהדוכס, הלורד ושומריהם הצללים רודפים אחריי.
לא בזבזתי זמן והתחלתי מהר לרדת על החבל החוצה מהחלון, כאשר הגעתי למטה כפות רגליי היחפות הרגישו את הקור של המים שהשקו את הדשא. 
אני לובשת כעת שמלה לבנה פשוטה, הבטתי מעלה לחלון האמבטיה וראיתי את הדוכס והלורד מביטים בי בכעס ונעלמים פנימה, התחלתי לרוץ תוך כדי הגשם היורד עליי, תלתליי נהרסו מהגשם, ושמלתי הייתה מלוכלכת מהבוץ אליו החלקתי.
הגעתי לסוף הדשא והגשם פסק לפתע, מרחוק ראיתי את ליסה ודון.
הם הבחינו בי בשמע כפות רגליי הנוקשות על הקרקע והסתובבו לכיווני.
"בואי לילי! נעזור לך לברוח !" הם אמרו לי, ודון לפתע הביט בי במבט עמוק.
"ישנו אקדח, בצד השני של החצר בחדר העבודה" הוא אמר לי, מכוון אותי לשם כאילו זה מובן מאליו שאחזור לשם, למרות שממש לא רציתי, אבל לא הייתה לי שום ברירה.
אני דון וליסה התחלנו לרוץ חזרה לכיוון חדר העבודה שבסוף החצר, לא שמעתי קולות של רגלים על הקרקע כעבור דקת ריצה, הבטתי אחורה וראיתי שליסה ודון נעלמו מאחוריי.
עצרתי למשך רגע לנסות ולראות אולי הם מאחוריי, וכשהבנתי שאני לבד לא נתתי לעצמי לנוח והמשכתי לרוץ לבד בחצר הגדולה, ראיתי מרחוק את חדר העבודה, וככל שהתקרבתי לחדר העבודה שמתי לב למישהו שעמד שם.
זה היה דון! הוא היה לבוש בבגדים לבנים, מתחבא מאחוריי החומה.
"דון! היכן היית? לאן נעלמת לפתע ?" שאלתי אותו מתנשמת מהריצה הארוכה והממושכת.
"מי את ?" הוא שאל אותי, הביט בי במבט מבולבל כאילו מעולם לא הכיר אותי, ומעולם לא נפגשנו.
"דון... זו אני... לילי" אמרתי לו, לא מבינה מה קורה.
"אני לא מכיר אותך" הוא אמר לי, ופנה לכיוון השני.
המשכתי לרוץ לכיוון השני מבלי לרדוף אחרי דון בכלל, וניסיתי לפתוח את הדלת... אך זו הייתה נעולה. לקחתי לבנה שהייתה שם, וניפצתי חלק בחלון על מנת לפתוח את הדלת מבפנים.
פתחתי את הדלת ורציתי להיכנס, אך מישהו מאחוריי לפתע תפס בידי ומשך אותי אליו.
זה היה דון, הוא משך אותי ומנע ממני להיכנס פנימה.
"לא לילי! זה מסוכן !" הוא אמר לי, כאילו כלום מקודם לא קרה.
"פתאום נזכרת בי ?" שאלתי בטון מזלזל.
"אתה הוא שהובלת אותי לכאן, מה אתה מונע ממני פתאום להיכנס ?" שאלתי אותו בכעס קל.
שחררתי את ידי ממנו, ונכנסתי פנימה לא עצירות. ניגשתי לשידה ופתחתי את המגירה הנעולה והוצאתי את האקדח, יחד עם המחסנית המלאה.
האקדח אצלי, הלכתי לכיוון הדלת ויצאתי מחדר העבודה, והתחלתי לרוץ חזרה אחורה בחצר לעבר היציאה, מה שיצא בסוף שנאלצתי להקיף את האחוזה על מנת למצוא את היציאה.
הקפתי את האחוזה 3 פעמים... אבל אין שום יציאה.
יש רק כניסה לתוך האחוזה ולא מעבר לזה... נשמתי עמוק ואזרתי את האומץ ונכנסתי פנימה לתוך האחוזה.
אך שסגרתי את הדלת מאחוריי והסתובבתי לכיוון פנים האחוזה, הייתי באמצע רחוב הומה אדם, מתקופת הביניים לתקופה שונה לחלוטין.
ראיתי חנויות גדולות של בגדים, מקומות עם אוכל בתוכם, ואנשים שאוכלים בפנים!!!
הבטתי מסביב, מנסה להבין היכן אני נמצאת ולאן הגעתי מהאחוזה 
"איפה אני ?" שאלתי את עצמי בפחד, מביטה על העוברים והשבים שמביטים בי במבטים מוזרים.
הבטתי מטה וראיתי שנאי לבושה בשמלה שחורה כעת, עם שרוולים ארוכים אבל קצרה וצמודה.
אנשים עברו שם, ואני עמדתי שם... לא יודעת מה לעשות ולמי לפנות.
ראיתי שאנשים ממשיכים לעבור, אז החלטתי לבקש מהם עזרה
"סליחה? אתה יכול אולי לעזור לי בבקשה ?" התחלתי לשאול כל אדם שעבר לידי או מולי.
אך התשובה שקיבלתי הייתה בפשטות "לא". כל עובר אורח שהיה שם ענה לי בשלילה לנתינת עזרה.
חלקם אף דרשו שאתרחק מהם מידית.
האנשים שרצו שאתרחק הביטו בי כאילו אני מסוכנת... כאילו הייתי נגועה במחלה כלשהי, או שאני המפיצה העיקרית של מחלה חשוכת מרפא חדשה.
לא הבנתי מדוע הם מסרבים לעזור לי, אינני רוצה דבר רק עזרה והכוונה חזרה לבית שלי, רחוק מהלורד ורחוק מהדוכס הרודפים אותי.
אני פשוט...
אני רק רוצה הביתה.

"זכויות שמורות לסופרת -
AnnaDean Slytherin
יב'4

22.10.2012"

אשמח מאוד לדעות ופידבקים ואפילו ביקורת בונה על מבניות והמשכיות !!!

(ומי שיגיד לי שאני "מתחילה" שלא יחשוב בכלל, כיוון שאני כותבת כבר 5 שנים ויותר, ויש לי שני ספרים שלמים שאחד מהם הוצאה לאור רוצה לראות, כולל יותר משבעה שירים פואטיים ושני סיפורים קצרים)

ואני ממש ממש ממש ישמח אם תספרו לי על חלומותיכם (במייל כמובן) שתרצו שיהפכו לסיפור קצר ונחמד.. ובאמת, כל מי שירצה שחלומו הביזארי יהפוך לסיפור קצר (או אפילו תרשו לי לקחת את ההשראה לספר מלא) הבטחה שלי תקבלו את זה פה בבלוג עם קרדיט והמלצה! :) 

שיהיה לכם סוף שבוע חורפי ונעים

כמו שיהיה לי בביתי הקט :)

AnnaDean 

<3