כמו בשלושת השנים האחרונות
מקומי הקבוע בטקסי ערב יום הזיכרון ויום הזיכרון
באנדרטת התותח בעיר שלי
יחד עם המשמר האזרחי אליהם הייתי שייכת שנתיים שלמות
וכעת אני מנסה להחזיר את עצמי לשורותיהם אחרי הקפאה
זו מעיין מסורת עבורי כבר
לפני שנתיים - הייתי שוחרת נערה של המחוייבות האישית נבחרתי לעשות את הטקס
טקס ערב יום הזיכרון שישייה שנייה ונהפכתי למעין האגדה של המשמר
ועליי אומרים "אם לך קשה לעמוד תחשוב שאנאדין עמדה עם קרסול שבור"
וכן אף אחד עדיין לא מבין איך עשיתי את זה...
עמדתי טקס שלם בתנוחת הצג במשך יותר מארבעים דקות על אנדרטה
עם אבנים בכל מיני צורות וגדלים שמכאיבים לרגליים
עם קרסול שבורה
עמדתי כמו גיבורה...
ובסוף הטקס אחרי ההמנון בו עמדתי בדגל בכבוד
ירדתי מהאנדרטה בהליכה מסודרת וראש הצוות שלי ומפקד הטקס שאימן אותי במשל חודשים
עמדו מולי הרבה זמן, וברגע שהגעת אליהם אני לא אשכח את המילים
מפקד הטקס : "קח ממנה את הנשק!"
וברגע שהנשק נלקח ממני פשוט התמוטטתי על המפקד שלי בחוסר כוחות וכאבים
צניחת סוכר, התרגשות, כאבים, רעד מטורף....
ועדיין עמדתי טקס שלם כמו גיבורה כמו ילדה גדולה ולא וויתרתי לעצמי לשנייה !
ועל כן אני מרגישה גאווה
יום אחרי זה, יום הזיכרון עצמו היינו על האנדרטה במשמרות כבוד של בוקר
שכל הגנים וכיתות א' באים להניח זרים, ועמדתי שם בגאווה
ונשרפתי רצח (תכף תבינו את העיקרון)
שנה שעברה
אני כבר ראש צוות, אני אחרי שני ניתוחים
אני מאמנת את השוחרים החדשים לקראת הטקס
ולבסוף נבחרו 12 שוחרים מדהימים שעשו טקס מדהים
והייתי שם, איתם, בהתרגשות לפני ובמשמרות הכבוד אחרי
היה להם טקס מדהים, שמרתי על צד אחד לבקשת המפקד טקס שלנו
הייתי דרוכה ומוכנה לכל עת שמישהו ייפול ואצטרך להחליף אותו במהירות של הרף עין מבלי לשים לב בכלל
וכן אני קפאתי מקור כי הביאו לנו חולצות קצרות ולא הזכירו שיהיה קר ><
אבל עדיין עמדתי שם, לא וויתרתי ותמיד בעיניים חיזקתי את השוחרים שעליהם השגחתי
הטקס נגמר והם היו תותחים, גאווה שלי שהשתתפתי באימונים שלהם, שהייתי שם לצידם
באש ובמים, בכאב ובצחוק, בבכי ובטוב ואני מרגישה גאווה נוספת
ויום אחרי זה במשמרות הכבוד אנחנו עומדים, שוחרים שלנו ואנחנו הראשי צוות
שאלו אני ועוד כמה בנות וכמה בנים שנה שנייה מבחינתנו אין בצפר
עושים את משמרות הכבוד בגאווה מול ילדי הגן ובתי הספר
ונשרפתי שוב
השנה...
השנה זה היה אחרת...
זו הייתה אמורה להיות השנה השלישית שלי אבל הקפיאו אותי מסיבות אלו ואחרות
אז לא יצא לי הצ'אנס לאמן שוחרים חדשים
מה שכן לא עמדו שוחרים השנה אלא רק ראשי צוות כי משרד החינוך הופ הופ טרללה עשה לנו בלאגן
אבל לא פספתי את הטקס, הייתי שם, נשארתי שם...
כי זו מסורת וגאוות צפייה שמישהו שלא התנדב במשמר ועשה את הטקס לעולם לא יבין
זו תחושה מדהימה, הגאווה שנתת שכל המשפחות השכולות מביטות בך ומתגאות בך שאתה עומד שם עבור הבן\בת\אב שלהם
ועושה את הטקס מתוך יראת כבוד כלפיהם
זו תחושה שאינה ברת תשלום... תחושה של זכות.
הייתי בטקס, מההתחלה ועד סופו כמו שנה שעברה שצפיתי מהצד בשוחרים שלי
רק שהפעם הייתי שם לא בתור ראש צוות רגילה, אלא בתור חברה טובה כמו שאני עבורם תמיד.
מתגאה, תומכת, אוהדת, סומכת, ומה לא.
והיום בבוקר גם הייתי במשמרות הכבוד, לא על האנדרטה אבל הייתי שם עם ראשי הצוות שהיו שוחרים שלי
במחינתי ה תמיד יהיו הילדים שלי, הדור הראשון שלי, המחזור הראשון שאימנתי.
הגאווה שלי.
ונשרפתי שוב...
מה הקטע שאניי מדגישה את זה שנשרפתי ?
הסבר קטן
המסורת של חברי המשמר
טקס יום הזיכרון - משמרות כבוד עד חצות - בוקר יום הזיכרון - משמרות כבוד בשמש - נשרפים כולם
שלוש שנים ומסורת שלא נשברת
מתחיל בחזרה גנרלית יום-יומיים לפני
מגיעים לטקס עצמו התרגשות ומתח באוויר יחד עם כאב וצער
משמרות כבוד עד חצות בו אנחנו בשלנו לבד שם ומדברים כולם עם כולם
יום אחרי משמרות כבוד בבוקר
מצידים לילדים של הגן את ההחלפות ועומדים בשמש דום
ונשרפים כולם מהחום הנוראי.
שלוש שעות בשמש זה מה שמספיק היום בשביל להישרף כמו תנור.
וזה מה שקרה לי, אני שרופה כמו מנגל והעור שלי חם כמו מדורה.
בערב - קר מוות
בבוקר - חם אש
זו מסורת יום הזיכרון בשבילי, מסורת של גאווה והרגשת הישג.
ומי שלא מתנדב במשמר ולא עשה טקס יום הזיכרון
לעולם לא יבין את ההרגשה הזו
הגאווה
ההישג
הכבוד שהמשפחות השכולות נותנות לך בייצוג שלך
מה שאתה בעצמך מרגיש בטקס הזה...
כל הכאב שמשתלם
חזרות של חודשים ועצבים וכאבים ושרירים תפוסים וקור אימים וחום נוראי
וויתורים התייצבות לעשות הכל שוב ושוב בלופים שעות על גבי שעות
12 ילדים
2 שישיות
החלפה אחת
3-4 חודשי אימונים מתוכם חודש וחצי ראשונים בחינה וסינון
חודשיים רצוף אימון שוטף של ה-12 עצמם
תרגולים, לופים של חזרות, הליכות שוב ושוב, עונשים על פאשלות חוזרות
כאב, כעס, עצבים, חוסר כוחות, כאבי ראש, שרירים תפוסים, קללות מפה ועד טימבקטו
והכל מסתכם בטקס של שעה וחצי.
שעה וחצי של גאווה
של הישג אדיר שאתה מרגיש ואומר לעצמך "היה שווה את הכל"
ואת האמת ?
הייתי משלמת כדי לעשות שוב את הטקס
להרגיש את הגאווה הנעוצה בעיניהם של המשפחות השכולות שוב...
והיום ישראל בת 65
הישג אדיר יש למדינה שלנו לא ? (;
שיהיה לכם חג עצמאות שמח (:
AnnaDean_Slytherin
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
