וואו.... מאיפה אפשר להתחיל בכלל?

לפעמים אני מרגיש כמו חולה אמנזיה.

מכירים את התוכנית סמנתה מי? תקציר:

בחורה שהייתה רעה לאנשים, מנהגים רעים וכו' וכו' נדרסת ושוכחת הכל.

אחרי המכה בראש היא מתחילה להיות טובה ובמהלך הסדרה יש לה פלאשבקים,

וכל יום היא מגלה עוד משהו שהיא צריכה לכפר עליו.

ככה אני מרגיש לפעמים, בגלל שהדחקתי המוןן מהתקופה ההיא,

אני לא תמיד זוכר הכל ולפעמים יש לי פלאשבקים נוראים כאלה

שמזכירים לי הכל.

אז הייתי מציע לעצמי לא להסתובב עם האנשים הלא נכונים,

לא להיגרר. להיות פחות שופטני ויותר פתוח. פחות לפחד מאנשים.

פחות להיות צומי, לא להיות סכסכן.

אבל בעצם, שאני חושב על זה יותר לעומק,

אם לא הייתי מי שהייתי אז,

לא הייתי מי שאני היום.

לא הייתי לומד מטעויות, לא הייתי מסיק מסקנות...

אז תודה לך גילעד מפעם,

שהיית בן אדם נוראי,

שהיית שופטני,

שלא שמת זין על אף אחד,

שהברזת כל שיעור שני,

שקיללת מורים,

שהשפלת ילדים,

שלא כיבדת את ההורים,

ששיקרת לאנשים,

כי כל זה, עזר לי להיות מי שאני היום.