| 10/2013
שלב רביעי + תוצאות שלב שלישי
היי , סוף סוף שלב רביעי ,
אני מודה שכמה מימכם הצליחו לרגש אותי בשלב השלישי כל הכבוד ,
שבוע טוב לכולם (:
ההגשה של - Anadyomene ( )
לחישות חוזרות ונשנות של ''לא'' ו''לא היום, לא עכשיו'' ו''אולי זה לא היה רעיון טוב שתבוא.''
אבל זה תמיד טוב שהוא בא, כי כשהוא בא אז העולם נראה יפה יותר.
ולמה היום, כשהוא פתח את הדלת, עיניי החשיכו? אתה בא מנשק מחבק, ולרגע אני מרגישה מתוקנת ושלמה.
וגוף נוגע בגוף, וחום עובר בינינו. וזה רגע קסום, ששווה לנצור.אני מפנה לך גב, ואתה מניח עליי יד.
וזהו קרב מוחות שנמשך מעל הזמן הדרוש.
וכנראה שמשהו נשבר שם, ובין רסיסי הזכוכית על הרצפה אני מנסה להבדיל- האם אלו רסיסיי שלי על הרצפה, או רסיסי הצלחת?
אני אבודה
מבולבלת
והם לא יודעים כלום על אושר.
כי אם הם היו יודעים מאומה עליו, לעולם לא היו קושרים אותו לאהבה.
וזה כמו מונופול שכולו טעויות, לכי עשרה צעדים לכיוון הגבר המושלם, תקני בית ברחובות כנרת שבאילת, מול הים.
שלושה צעדים ימינה, לכיוון ההבנה, האהבה, הכמיהה והתשוקה ששניכם חווים ביחד.
את צריכה לחזור עכשיו 4 צעדים (או בעצם, כמה שנים) לנקודת העיוורון שלך.
אל תשכחי לעצור בכלא הרגשות שפעם היה נעול, ועכשיו הוא נפתח.
אבודה
מבולבלת
ככה השארת אותי עוד הרבה זמן אחרי שהלכת. בעצם, אחרי שאני גרמתי לך ללכת.
הדבר הכי מצמרר כנראה שהיה בכל הסיפור הזה. זה שלוש מילים שחזרת עליהן כל הזמן. פעם, ייחלתי לשמוע אותן.
והפעם הראשונה ששמעתי אותן, הן היו מתוקות מדבש. הנחת עליי יד, וכל מה שיכלת להגיד זה ''אני אוהב אותך'' לוחש לי את זה לתוך האוזן,
והאוויר החם והמסריח שיצא לך מהפה, מגעיל אותי, קושר אותי לדמיונות על ניבים חדים וריר שזולג לך מפינות השפתיים.
אני אוהב אותך. וזה אירוני, כי כל החדר היה מקושט בוורדים, ובלוני לבבות. ובעיקרון זה התסריט המושלם.
זוג של שש שנים ברגעים שבהם הזוג הופך לאחד. אבל הריח, והידיעה. הידיעה שלא באה מיד, אלא רק אחר כך.
ובלילה, תמיד בלילה, מחייך אליי העבר בעיניים רעבות ואומר, ''הבאתי איתי את כל הצער שביקום.'' ומכבה את האור מהעולם.
לא זה לא יאומן שוב פעם את עושה את זה , עוד פעם קטע קצת לא מובן ומסתורי ,
ואני פשוט אוהבת את זה !!
אהבתי את הראש שלך תמיד צריך לקרוא כמה פעמים כדי להבין וזה מה שיפה בכתיבה שלך שהיא שונה ומיוחדת היא באמת מיוחדת.
היצירתיות המופלאה שלך לקחת משהו ולהפוך אותו למשהו עם מילים שחודרות בך.
כל מילה ומילה חשובה כאן עצם זה שאתה לא באמת מבין כל כך את הקטע אז אתה מתחבר לכל מילה.
לפי מה שהבנתי שהם היו ביחד אהבו וברגע של חיבור היא לא כ"כ רצתה והוא לא הקשיב לה , אני מקווה שזזה חח .
רק קטע אחד הפריע לי בעיין שרשמת זוג של שש שנים. קצת לא אגיוני אוהב אותה טוב להם והם שש שנים ביחד ? ואז הוא מחליט לאנוס אותה קצת הזוי.
אבל עדיין אהבתי את הקטע מאוד!
(ואשמח אם תרשמי אחר כך בתגובות על מה היה הקטע שנראה אם הבנתי נכון חח)
ההגשה של - This writingirl. ()
הוא אמר לי את המילים שציפיתי לשמוע זמן רב, אך במובן קצת אחר. לא ידעתי איפה לשים עצמי באותו הרגע. מילותיו התענגו על מרחב האוויר הקלוש שהיה בינינו כאשר יצאו מפיו והגיעו לאוזניי.
"אני אוהב אותך, רוזי. הגיוני שאני חושק בך זמן כה רב? את גורמת לי לרצות דברים שלא חשבתי שארגיש ואחווה." הוא אמר זאת בעדינות וליבי געש מהתרגשות ופעם במהירות.
לאט לאט כך גם המרחק בינינו נעלם כליל. נהפכנו קרובים יותר ויותר. הוא הסתכל עלי ועיניו היו מלאות משמעות, אך טיפה מאיימות, ונלחצתי. לא חשבתי שהוא התכוון לזה, כך, בדרך הזו ובאופן הזה.
רציתי לרוץ באותו רגע, רחוק, הרחק ממנו. שהרוח תישא אותי איתה לאורך הרחובות הגבוהים והארוכים, שרק לא אהיה שם באותו רגע בודד.
האור שהיה בחדר שלי ריצד על הקירות. רוח קלושה נשמעה מבחוץ; העצים נעו בקצב הרוח השורקת, הכל נראה מאיים ומפחיד. ולעומת זאת, אותו רגע נראה חמים ומזמין במבט ראשוני ותמים למראה.
"אני רוצה את כל כולך, כאן ועכשיו. חשופה למולי." הוא אמר בטון עמוק.
הוא לקח את ידו והוריד לאט את חולצתי, אשר הייתה עלי; נוכח פתאום חלק מגופי אל העולם. גופי היה חשוף לכל המחזה המבעית הזה.
השרשרת אשר נחה על צווארי זהרה מיופייה לאור המראה הנתעב שהוא עשה, לצד כל הרעשים המלווים בצידי חדרי.
הוא נגע בי. מגעו הכאיב לי והרגשתי כדחויה; הוא גלש עם ידו במורד ידי, מתענג על מגעו הרך של עורי.
ניסיתי להסית ידו ממני, אך הוא הפיל אותי על המיטה הגדולה. נשמעה מכה קטנה כאשר גופי נפל על המיטה בכבדות, והוא מעלי. הוא רכן אלי ונישק אותי. שפתיו רפרפו מריסיי ללחי, ומשם אל אפי ואל אוזני. כאשר הוא לחש בה "אני אוהב אותך, רוזי. אני רוצה שנעשה אהבה ושנתמזג שנינו לגוף אחד ושנרגיש את האין סוף."
הרגשתי דחייה מגופו, זעזוע וסלידה כלפיו. באותו רגע רציתי להיעלם, לדמיין שזה לא קורה לי. רציתי לחשוב שזה קורה למישהי אחרת, בזמן אחר, ברגע אחר.
הרגשתי שכל רצוני הוא שהאדמה תבלע אותי ושאהיה קבורה תחתיה, ללא נשימה. ללא הרגשה של חיים, לאור המתרחש. לאור מה שהוא עושה בי.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, לא הצלחתי לדבר או לנוע. פשוט הייתי שם, כבובה תלויה, אשר לא זזה, והוא, כשולט בי כרצונו החופשי.
רציתי לזעוק, לצעוק, לקרוא לעזרה, למישהו, שיקשיב, שיעזור, אך לא יכולתי.
הדקות עברו בשעון והתקתוק שיגע אותי בנוסף למגעו המרתיע, נפגעתי כה חזק שהרגשתי שמעבר למחזה עצמו ליבי נשבר ומתפזר על חלקי הרצפה לרסיסים, אחד אחרי השני, באיטיות. שאי אפשר לחברו בחזרה, כי הוא נהרס, כאותו רגע שחוויתי, שידעתי שלא אחזור להיות עצמי.
הכל נהיה חשוך יותר לפתע. גם האור הקלוש שהיה בחדרי נעלם כלא היה, כרגשות שחלפו בתוכי.
הדמעות לא נפסקו וגופי לא פסק מלרעוד. לא ידעתי שאפשר להרגיש כך.
כה דחויה ולא רצויה מעצם מגע של אחר, פחד שמתחיל להיכנס אל תוך רגשותיי, מחשבות שרצות במוחי ולא נגמרות, רק ממשיכות ככל שהזמן ממשיך לנוע.
נגעלתי ממגעו עד שהרגשתי אותו עובר עלי בדמיון, הרגשתי את מגעו על גופי, מזועזעת ומפוחדת, כנשמה שוררת ותועה, שלא יודעת היכן היא נמצאת.
עד שלפתע פקחתי את עיניי והכול היה נראה כחלום רחוק. אך הרגשתי הייתה כה חיה וכואבת, כה אמיתית, שידעתי לצערי שזה לא בדמיוני, אלא קורה בזה הרגע. רציתי לחשוב שאני במציאות אחרת, במקום אחר וברגע אחר, רק לא שם.
תחושה מסוימת עלתה מעומק בטני אל רגשותיי אשר היו חשופים לכל בתוך החושך אשר סגר עליי.
ואוו זה היה מדהים !
כמה תיאורים , פשוט נכנסתי לדמות הרגשתי הכל. הכתיבה שלך מדהימה.
רק משהו אחד שלא אהבתי כביכול היא אוהבת אותו והוא אוהב אותה , ובקטע הזה היא כ"כ נסחפה , זה לא שהוא אנס אותה ,
היא גם לא אמרה כלום לא אמרה שהיא לא רוצה או התנגדה , ואם כזאת אהבה היא אמורה להנות כי לעשות "סקס" זה משהו כייף ובמיוחד אם מישהוא שאת אוהבת.
אבל אם אני מתרכזת רק בסיטואציה הזאת שהיא נאנסה ולא נהתנה אז תיראת את זה פשוט מדהים כמו תמיד.
ההגשה של - נערה אופטימית ()
זו הפעם הראשונה שאני כותבת על זה, אז הגיע הזמן להפסיק לשתוק.
אני לא זוכרת את היום ואפילו לא את העונה שהייתה באותו תקופה, זה קרה כמעט לפני שלוש שנים,
הייתי אז בשנת שירות - שנה שבה תרמתי למדינה ועבדתי עם נוער בסיכון ואף עם נוער שעבר התעללות כזאת או אחרת.
ולדבר על זה, זה היה אחד הנושאים הכי חשובים עבורי, ושאני מסתכלת אחורה אני מבינה כמה האנשים האלו באמת חזקים,
וכמה כוח צריך להתגבר על זה, והיום היום תורי להתגבר.
להתגבר בעצם על העבר.
את האונס הזה גיליתי די מאוחר , אחרי בידקה אצל הרופא התברר לי שאני בהריון.
הפרצוף שהיה לי באותם רגעים אני לעולם לא אשכח, לא את הבכי ולא את הזעקה, את החיבוק של אבא שבעצמו לא הבין,
הפרצוף של אחי, לא יצא לעולם מפני , לא משנה כמה אסלח לעצמי, אני עדין יהיה אותה נערה ששונאת את עצמה כי יש לה מחלת ירח.
אותה מחלה שנאבדה בחושך בצעקה.
הייתי בשבוע 10.4 להריון כשהבנתי שנאנסתי. ונאנסתי ע"י האקס שלי שליווה אותי במשך חצי שנה מחיי היום יום שלי.
רק אם הייתי מקשיבה לאבא שלי, שאותו בחור לא מתאים לי, כל זה לא היה קורה.
אני לא מאשימה את אבא שלי וגם לא אותי, אלא את הטעויות שאנחנו צריכים לעבור בחיים כדי ללמוד להקשיב.
אני לא חושבת שיש לי כאן מה להסתיר, כל מי שבעצם מכיר אותי יודע עלי.
אין מקום לאונימיות יותר, אין מקום לשתיקה לעבר שלי.
את העבר לא ניתן לתקן, אפשר לתקן רק את ההוה, ואת העתיד שאנחנו בונים לעצמינו כמובן.
אז באו נתחיל מהתחלה, אנסה לשחזר את מה שתמיד רציתי לשכוח.
עברתי אונס' ואת זה אי אפשר לשכוח, אפשר רק להתגבר.
אוקיי , קודם כל אני יתחיל בזה שחבל שלא תיארת כ"כ את האונס הייתי שמחה לשמוע עוד פרטים.
אבל למרות הכל הצלחת לרגש אותי ולהעציב אותי , נגעת בנושא כל כך קשה היום על בחורה שנאנסת ונכנסנת להריון כתוצאה מהאונס.
שזה המקרה הכי מחריד שיש , גם נאנסה שזה מכה שהיא לא תעקל בחיים וגם עוד יצור מסכן שבא לעולם באי רצון להביאו עם תחושת אשמה.
"אז באו נתחיל מהתחלה, אנסה לשחזר את מה שתמיד רציתי לשכוח.
עברתי אונס' ואת זה אי אפשר לשכוח, אפשר רק להתגבר." אהבתי נורא את הסוף זה מראה על בגרות רצינית , אפשר רק להתגבר.
הצלחת להעביר לי את התחושות של אותה בחורה בקטע , אהבתי מאוד את הכתיבה שלך.
אני חושבת שאת מאוד מוכשרת .
ההגשה של - עדן ()
דירה ריקה , מיטה קטנה
קצת חמה , קצת קרה.
הרבה דברים נעלמים מן העין
ולא כולם מתגלים , אולי הם לא צריכים.
בשיר כתוב כל כך הרבה
אבל רק למי שבאמת ינסה
ההבנה שהכל ורוד נכונה
אבל ההבנה שיש שחור לא שגויה
המיטה מלאה
המיטה ריקה
המיטה היא בסך הכל מיטה
והמטאפורה אם תנסו להבין
קצת מסובכת אבל תנסו להסביר
לא לי , אלא לכם כי ההבנה שלנו קצת בעייתית
בכל זאת אנחנו בני אדם ולא נקניק
אווקי , הפתעת אותי קצת .
בהתחלה אמרתי הינה היא שוב מפגיזה במשהו מיוחד שרק היא יודעת לכתוב ,
ושקראתי הבנתי קצת למה את חודרת ,
אבל את המשפט האחרון "בכל זאת אנחנו בני אדם ולא נקניק" לא כל כך הבנתי ,
אשמח אם תסבירי מה הכוונה שלך לנקניק.
אם אני מבינה נכון כל הקטע מדבר בעצם על אונס שאפשר לראות את הצד הורוד כמו שאמרת שזה סקס וזה כייף , והצד השני שזה לא כייף כי זה לא בהסכמה ואת לא רוצה להיות פה.
כרגיל הקטעים שלך מצוינים תמיד , אבל הפעם הצלחת קצת לבלבל אותי כי לא ממש הבנתי את הסוף ואז הכל הסתבך לי.
אבל בכל זאת הכתיבה שלך מדהימה , מזכיר לי את הדברים שהיינו לומדים בבית ספר בשיעור ספרות , שי עגנון או כל מיני כאלה ישנים שכותבים משהו ואתה לא ממש מבין אבל עדיין הקטע הזה מדהים כל כך הרבה אנשים ונמשך לקטע מצוין במשך שנים.
ההגשה של - יעל
היא עומדת שם , לבדה.
היא יודעת שאיש אינו רואה אותה, אך בכל זאת מכרינה את ראשה, מסתירה את הדמעות שזולגות ללא הרף ומרטיבות את פנייה.
היא לא מאמינה שהוא עשה לה את זה. היא לא מאמינה שהוא הצליח.
היא יודעת שהיא חייבת להשלים עם העובדה שזה נגמר , שכל מה שהאמינה בו ירד לטמיון.
היא יודעת שהיא חייבת להבין שהעולם לא תמיד כפי שהוא נראה. אבל זה פשוט לא מתעכל.
זה כמו סיוט אחד גדול, כמו חלום שבו הזמן עצר מלכת. היא מחכה למשהו שיקרה. היא מחכה שמישהו יעיר אותה.
היא מרגישה כלואה. כלואה בתוך העולם הרע והנורא הזה שבו הדבר היחיד שחשבה שהוא טוב וטהור עזב אותה לנצח.
היא יכולה עדיין לשמוע את קולו מהדהד בראשה: "אני לא מצטער כל כלום אפריל,אני לא אומר סליחה." הקול הצרוד הזה , הרך והרגוע
הדבר היחיד שאהבה לשמוע כבר לא לצידה יותר.
הרי זה לא יכול להיות , היא חושבת. זה בלתי אפשרי לזייף אהבת אמת , לא ניתן ללכלף דבר כה טהור.
אוקי אז ככה קודם כל הקטע עצמו מצוין מאוד ,
אבל משהו אחד אני ביקשתי לכתוב מנקודת מבט של ילדה שכותבת ביומן , וזה נראה יותר כמו מישהוא שכותב על ילדה שנאנסה ואיך היא הרגישה.
אבל בעניין הקטע עצמו קטע טוב מאוד. המשפט שציטטת ריגש אותי מאוד!! , זה המשפט הכי כואב שבחורה יכולה לשמוע אחרי שהיא נאנסת.
עצם זה שהוא עשה את המעשה כבר כואב לך אבל את בתוך תוכך מצפה לקצת חמלה וסליחה והצטערות על הדבר.
והמשפט האחרון בכלל סיומת מדהימה לכל הדבר הזה.
ההגשה של - קרן ()
כעבור חצי שעה, חזרתי להיות בהכרה מלאה,יכולתי לראות הכל. "סוף סוף זה נגמר" חשבתי והפעם הרשתי לעצמי להתפרק,לא עצרתי את הדמעות המלוחות,כבר לא יכולתי לעצור אותן, שמתי לב שהקשירה על ידיי התרופפה בעקבות הזריקה שאותו איש זרק אותי,הצלחתי לפתוח את הקשר על ידיי,הוצאתי את המחסום מעיניי, ופתחתי את הקשר מרגליי. הבטתי בשעוני. "2 בלילה! אני לא מאמינה", נידהמתי, "במשך שעתיים ומשהו הוא אנס אותי?!" הישתרכתי באיטיות לביתי."מה זה האיחור הזה?!" כעסה עליי אימי, שפתחה לי את הדלת של הבית,היא נישארה ערה בגלל שחיכתה לי,
"אמרתי לך לא לחזור באמצע ה... מה קרה?!" ניבהלה למראה פניי הבוכות,לא יכולתי לספר לה,עדיין לא."כלום" רק עניתי לה ונמלטתי לחדרי לפני שהיא תספיק להגיד עוד משהו.
למחרת של אותו בוקר,אימא זעפה את המשפט הידוע:"רינת, קומי כבר, את תאחרי לבית ספר!" ואני כמו תמיד עניתי לה :"רדי מימני!" בעצבים וחזרתי לישון,הייתי עייפה ורציתי לקבור את עצמי.
ואז היא שאגה :"קומי כבר!!!!" ומשכה אותי מן המיטה,נאנחתי, קמתי מין המיטה ונכנסתי למקלחת. "איפה הסמרטוט רצפה? אה, כן, שכחתי אותו בחדר אמבטיה", שמעתי את אימא שלי שואלת את עצמה ואז עונה לעצמה בזמן שהייתה ממש קרוב לדלת,כי היא דיברה בקול ממש חזק שיכולתי לשמוע אותה. סגרתי בדיוק את המים כי סיימתי להתקלח,התחלתי לחפש את בגדיי, פתאום, אימי פתחה את הדלת, צווחתי, וחיפשתי משהו להסתתר מאחוריו, אך לא היה מה. כך עמדתי עירומה מול אימי בערך כ10 שניות. לא לקח לאימי זמן לשים לב לשדיי החבולים. "רינת, מה קרה לשדיים שלך?!?!" נבהלה אימי. "כלום", צעקתי, ברחתי לחדרי, והתחלתי להתלבש. "רינת, בואי לפה ועכשיו!!!" צעקה אימי, השתרכתי באי רצון חזרה לאימי. "תורידי את החזייה שלך" ביקשה אימי בשקט. במבוכה, שיחררתי את רצועות חזייתי, ושדיי החבולות והנפוחות התגלו. "מה קרה לך רינת?" שאלה אימי בדאגה. היא הבחינה בכך שמאזור המותניים שלי העור היה אדום.
"רינת, תורידי את התחתונים שלך, אני רק רוצה לבדוק משהו." נאנחתי ופשטתי את תחתוניי. אימי שמה לב מייד לאיברי החבול. "רינת, תתלבשי, ובואי נדבר בחדר שלך" אמרה אימי,
שכבר ניחשה מה עבר עליי.התלבשתי במהירות, וחזרתי לחדרי, ששם כבר ישבה אימי על מיטתי. "מה קרה לך שדווקא האיברים שכל אונס היה רוצה להכניס לשם דבר או שניים ניראים ככה?" שאלה אימי את השאלה ושילבה את ידיה על חזה. פרצתי בבכי וסיפרתי לאימי את הכל,היא החברה הכי טובה שלי ואם יש מישהו שאני יכולה לספר לו הכל זאת אימא שלי,היא קוראת אותי כמו ספר ויודעת אם משהו עובר עליי,היא יודעת מתי אני עצובה,מתי אני שמחה,היא החברה הכי טובה שלי. שסיימתי לספר לאימא שלי, השתררה דקה של שתיקה. "יש לי רעיון", אמרה אימי לבסוף, "תקחי את הבגדים שלבשת אתמול בערב, מתי שהוא אנס אותך, וניקח אותם למשטרה.
הם יכולים לזהות את טביעות האצבעות שלו". היא הוסיפה במבט מודאג. "אבל הוא אנס אותי כשלא הייתי עם בגדים...!" אמרתי בבילבול,הרי זכרתי שהייתי עירומה,יכולתי לזכור את זה. "כן, אבל הוא הפשיט אותך, לא?" ענתה אימי,בלעתי את רוקי,והנהנתי. כעבור חצי שעה היינו בתחנת המשטרה, וסיפרתי לשוטר את הכל, ומסרתי לו את בגדיי. "אנחנו נחזור אליכם בימים הקרובים" הבטיח השוטר ואני ואימא חזרנו הבייתה. כעבור ארבעה ימים, התקשרו מתחנת המשטרה,ועניתי לטלפון. "האונס היה מישהו שכבר אנס הרבה נשים, ילדות וילדים בעבר," אמר השוטר. "לכן הוא היה כבר מתוייג בקלסתרון שלנו, לקחנו את טביעות האצבעות מבגדייך בקלות, ואיתרנו אותו, הוא יושב במעצר עכשיו, ובואי נאמר שאחרי 25 שנות מאסר לא יתחשק לו לאנוס אנשים כבעבר." הודתי לו מקרב לב,השוטר ניתק, אך השפופרת הייתה עדיין בידי,עברו מחשבות במוחי,
"איך יכול להיות שאדם מסוגל להרוס חיים של ילדה, בגלל הנאה רגעית ממה שהוא עושה בה?" "לא אכפת לו בכלל איך אני מרגישה עכשיו? לא אכפת לו שהוא השאיר לי צלקת לכל החיים?"
נאנחתי והחזרתי את שפופרת הטלפון למקומה.
"לפחות זה ניגמר טוב, בפעם הבאה, שנקווה שלא תהיה, אני אדע להיזהר".
מילמלתי לעצמי וחייכתי,אני לא אהיה אותה רינת שהייתי פעם.
אני יודעת שאותו אחד שגזל ממני את הדבר הטהור שהיה בי בדרך מעוותת יושב עכשיו בכלא,מאז אותו מקרה עברו כבר ארבע וחצי שנים,אני עוד מעט מסיימת י"ב והולכת לשירות לאומי,עברתי טיפולים פסיכולוגיים ולקחתי כדורים,ויותר מכל אימי תמיד הייתה לצידי, אני יודעת שזה היה כי היא דאגה לי,
ולא ריחמה עליי,היא האדם הכי קרוב אליי אפילו יותר מחברתי,דניאלה.מאז אותו יום אני כבר לא אותה רינת,עכשיו אני כמו סמרטוט, אני לא אותו בנאדם, אני יודעת שאם הייתי יכולה לברוח למקום טוב יותר,למחוק את הסיוטים של אותו הלילה,הייתי יכולה להיות מאושרת, אני מרגישה שלעולם לא אוכל להיות מאושרת,אבל אימא שלי לצידי,זה דבר שמעט מרגש אותי שאני יודעת שאני לא לבד,שאימא שלי הייתה לצידי בכל הזמן הזה ועודדה אותי. רק בזכותה יכולתי להמשיך לחיות,לא לחשוב על הרגעים האלה,רק בלילות אני מתעוררת בבהלה, מעוד סיוט,סיוט שתמיד אזכור,שתמיד יישאר בזכרוני,צלקת פנימית וצלקות בשדיי,במזל הם עדיין שם.
ואווו הדבר ראשון שעלה במוחי שנכנסתי לקרוא את זה , זה פאק זה אמור להיות משהו שילדה כתבה ביומן לאיזה ילדה יש כוח לקרוא את כל זה ?
אבל אחרי שכבר הייתי באמצע כבר לא היה אכפת לי עם הקטע הזה ימשך לנצח והיה יותר ארוך ממה שהוא ,
זה משהו מדהים , לא האמנתי שמישהיא יכולה לכתוב ככה בצורה כל כך מדהימה ומפורטת הכל בפרטי פרטים.
הייתי חייבת להסתכל בצד של הרשימות לראות בת כמה את , כי מצד אחד נתת לי באמת להרגיש כמו ילדה בת 14 שכותבת את זה , אבל יחסית לילדה שלא מבינה מהחיים שלה כתבת בצורה כל כך מדהימה את הפירוט ,
שהייתי בטוחה שאת בטח יותר גדולה.
אני עדיין בשוק באמת שהצלחת להדהים אותי עם הקטע הזה כל הכבוד באמת.
ועל זה מגיע לך 2 כוכבים.
ההגשה של - מאיה
כשקמתי בבוקר לא דימיינתי אפילו לרגע שככה אסיים את הערב שלי: שוכבת על הכביש, ערומה, בוכה,
מדממת מכמה וכמה מקומות ובעיקר כואבת. כואבת על הרוע שקיים באנשים, אלה שחשבתי שהם חברים שלי.
בתחילת הערב כל רצוני היה לצאת ולפגוש את האדם שאהבתי בסוף הערב כל רצוני היה טיפת רחמים מחבורת בנים.
כשפגשתי את הבנים חשבתי רק לשבת ולדבר איתם מעט,
אולי לשתות קצת ואז ללכת אך כשהתחלתי ללכת לכיוון הבית תפס אותי אחד הבנים והפיל אותי על הכביש.
הוא החל לבעוט בי ואחריו הצטרפו עוד בנים. לאחר כמה דקות כמו נצח אחד הבנים עצר את חבריו.
הרגשתי הקלה והתכוונתי לקום עד שאותו אחד התיישב עליי ברגליים פסוקות.
הוא החל להפשיט אותי בעזרת חבריו בעודי צורחת שיפסיקו,
שיעצרו, שרק יתנו לי ללכת. זמן קצר אחרי הפכתי לבובת המין של אותה חבורת בנים,
הם קבעו תור מי מחדיר ובכל פעם שניסיתי להתנגד הרגשתי בעיטה נוספת שמונפת לכיווני.
זעקות של רחמים והתחננות נזעקו מימני באותם רגעים. צעקתי לעזרה ולהיגיון אנושי אך אף אחד לא שמע את זעקתי.
ה״חוויה״ כולה ארכה 40 דקות אך מהצד שלי זה היה נראה כמו כל הלילה .
אוקיי קצר וקולע , אהבתי מאוד!
כמה מדהים שכל בחורה יכולה לקחת את זה לסיפור שלה למבט שלה ,
זה מדהים! , הכתיבה שלך סחפה אותי מאוד ,
'ה״חוויה״ כולה ארכה 40 דקות אך מהצד שלי זה היה נראה כמו כל הלילה .' משפט מדהים במיוחד לסיומת ,
בקיצור אין לי עוד מה להוסיף , הכתיבה שלך הייתה נכונה הסיפור כ"כ מציאותי זה קורה כמעט כל יום ואותי הצלחת לרגש.
ההגשה של - נעה ()
3.1.2011
תמיד הייתי ילדה טובה, אף-פעם לא הפרעתי למישהו, אף-פעם לא לקחתי סיכונים. אז למה, תגידו לי, למה זה קרה דווקא לי?
הייתי לבד בבית-הספר אחרי הלימודים. כולם כבר הלכו, ורק אני נשארתי לארגן קצת את הכיתה לקראת יום ההורים. כשגמרתי, הסתובבתי בבית-הספר. הוא היה חשוך, וכל הכיסאות היו הפוכים. נכנסתי לשירותים, מנסה להספיק לפני שאצטרך ללכת... אבל היה שם מישהו.
גבר.
ניסיתי לשאול אותו מה הוא עושה שם, אבל המילים קפאו בפי. הוא התקרב אליי, התחיל לגעת בי... ניסיתי לצרוח, אבל לא יכולתי; פשוט לא הצלחתי לזוז, להוציא הגה מפי. קיוויתי שמישהו יבוא ויציל אותי, אבל לא רציתי שיראו אותי כך. הוא תפס אותי, הכניס אותי לאחד מתאי השירותים, נעל את הדלת, והתחיל להפשיט אותי... והמחשבות היחידות שעלו בי באותו הרגע לא היו לצרוח, לבקש עזרה. הן היו רק 'בוא נגמור עם זה מהר, רק שאף-אחד לא ימצא אותי ככה. אסור לאף-אחד לדעת.'
3.1.2013
היום עברו שנתיים מאז המקרה ההוא, ואני כבר זוכרת אותו במעומעם. למען האמת, לא הייתי זוכרת שהיום עברו שנתיים אלמלא כפו עליי את הזיכרון.
זה חזר אליי באמצע השיעור.
אמא של אחת התלמידות בכיתה, עורכת דין, באה להרצות לנו על עבירות מין. היא התחילה להרצות לנו על חוקים למיניהם, ולאחר מכן סיפרה סיפורים של נערות שעברו אונס ופגיעות מיניות. ואז התחלתי להיזכר. זה צף ועלה בי, משתלט על מוחי. מה קרה, איך קרה. מעולם לא סיפרתי את זה למישהו. לא רציתי שידעו; לא רציתי שיצחקו עליי, לא רציתי להיות מובכת. באותו הרגע, כשהיא סיפרה את הסיפורים של הנערות, פשוט לא יכולתי להיות שם יותר. עזבתי את הכיתה, מתעלמת מהקריאות שהופנו לעברי, ורצתי. לא רציתי להיות שם, לא רציתי שיעקבו אחריי. נכנסתי לאחד מתאי השירותים, נעלתי את דלת התא והתיישבתי על האסלה.
ופתאום הבנתי איפה אני.
זה היה אותו המקום, אותו התא בדיוק. כאן זה קרה. לא יכולתי להישאר שם יותר, רציתי לברוח- אבל לא הצלחתי לזוז. ושוב, כמו בפעם הקודמת, קפאתי במקומי. זה צף ועלה בי, ממשיך לבעור במוחי. איך הוא דחף אותי על הקיר. איך הוא הפשיט אותי, קודם מוריד את חולצתי ואז את מכנסיי, ממשיך לגעת בי... איך עמדתי שם, חסרת אונים, בלי לעשות כלום. איך כשחזרתי הביתה נעלתי את עצמי בחדר, והתחלתי לבכות... איך שפכתי את הכל על הדף. ושוב, כמו בפעם הקודמת, לא חשבתי שאני צריכה עזרה; לא רציתי שימצאו אותי ככה. ושוב, כמו בפעם הקודמת, רק מחשבה אחת עלתה בי באותו הרגע. והיא לא הייתה לצרוח, היא לא הייתה לבקש עזרה.
היא הייתה רק שאסור שאף אחד ימצא אותי ככה. שאסור, אף-פעם, שמישהו ידע.
ואוו היה שווה לחכות להגשה שלך באמת.
ריתקת אותי , זה היה קצר וקולע ,
אהבתי כל מילה כאן , הצלחת לרגש אותי מאוד מאוד !
ולגרום לי לחשוב למה אני בעצם גם לא צעקתי ? למה גם אני לא ביקשתי עזרה שזה קרה ?
באמת כמעט וגרמת לי לדמעות.
אז ככה כמעט כולם היו מצטיני השלב , לא ידעתי כ"כ במי לבחור כי אהבתי כמה .
אבל הייתה אחת שממש נתנה את כל כולה בשלב הזה ולכן היא מקבלת שני כוכבים ,
קרן
נערה אופטימית
נעה
Anadyomene
This writingirl.
נעה
אוקיי אז בשלב הזה אתם הולכים לכתוב תקציר שיופיע מאחורי הכריכה של הספר.
לספר יש שם , ואתם תכחו את התקציר לאן שאתם רוצים שיתאים לשם של הסיפור.
ואני חייבת לציין אין להעתיק את התקציר האמיתי יש לחשוב על משהו אחר לגמרה.
השם של הספר "ירח כחול"
(נא לא להתייחס לזה שזה ספר שני בסדרה של ספרים אחרים , תחשבו שזה ספר ראשון ורגיל.)
יש להגיש את התקציר עד תאריך 15/10/2013
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.jpg)