החיים בעיר הגדולה...הנה זה מתחיל

וואו את זה לא עשיתי הרבה זמן.

וכמובן שברגע שאני אעשה את זה, אחי יחזור הביתה על גבול השיכור ויציק לי לשחק מונופול.

הוא גדול ממני בשנתיים. 

אניווי.

זה הבלוג השלישי שלי אני חושבת. אחרי תקופת ה-לכולם-יש-בלוג-גם-אני-רוצה ואחרי זה תקופת ה-לכולם-יש-בלוג-גם-אני-רוצה אבל-אני-לא-רוצה-שאף-אחד-יקרא-בו-אז בוא-נעשה-אותו-סופר-סודי.

בשניהם כולם קראו כמובן, אבל הכתיבה תמיד הייתה שלי.

כתיבה זה בריא.

אחרי שכמה שנים טובות לא עשיתי את זה, בעיקר כי לא הייתה לי מוזה (או בפחות פלצני, פשוט לא היה לי על מה) החלטתי שהגיע הזמן.

איפה להתחיל?

כנראה בעובדה שזה לא היה קורה אם הייתי מצליחה להירדם. 

ולמה אני לא מצליחה להירדם אתם שואלים?

כי לחץ היא מפלצת נוראית ומיותרת שאוכלת אותי בזמן האחרון.

לפני שבועיים הגעתי להחלטה שאני צריכה שינוי בחיים שלי.

התפטרתי מהעבודה, ארזתי תיק ובאתי לישון על הרצפה בסלון של אחי במטרה לחפש דירה ועבודה ואתם יודעים, חיים.

מאז, בערך מצאתי דירה, סירבתי לעבודה יותר פלצנית מעוזר אישי של ג'סטין ביבר ותפסתי שיזוף נחמד רק מלהסתובב ברחובות העיר הכ"כ חמה - תל אביב. יש כאלה שיגידו שזה התקדמות טובה אבל אני בנאדם של סיפוק מיידי.

פחות בריא.

אני כן מרגישה טוב עם המהלך הזה שעשיתי.

דף חדש, התחלה חדשה ויש לי רק לאן לעלות מכאן.

אבל זה לא משנה את העובדה שאני לחוצה כמו חזה של בחורה שלא יודעת לקנות חזיות ואני מתה להיכנס כבר לדירה משלי.

עד שאני לא אחתום על חוזה, אקום בבוקר (או בצהריים, לא קריטי) כדי ללכת להרוויח את לחמי, ולא אפגוש את האנשים החדשים שאומרים להפוך את השגרה היומיות שלי לפחות משעממים, אני משתגעת.

לכל דבר יש זמן, ורומא לא נבנתה ביום ועוד משפטים לקקניים כאלה ואחרים שאני שומעת מהוריי, חבריי ומכריי. אני יודעת את כל זה.

So fucking what?

אני עדיין רוצה.

אני רוצה להתחיל באופן רישמי וחד משמעי את החיים החדשים האלה. את הדף החדש הזה.

אני לא יכולה לחזור אחורה.

אני גם לא רוצה ולא מוכנה.

אוטוטו בת 23, רוצה לחיות כמו מבוגרת ולהתפנק כמו ילדה.

תאחלו לי בהצלחה :]