החיים בעיר הגדולה...הנה זה מתחיל

הרגע הזה שאתה מבין שאופטימיות היא לא מילה גסה.

אני לא בנאדם קל. זה נובע מהרבה חרא שעברתי בחיים ועוד יותר מהעובדה שאת כל החרא הזה תמיד הקצנתי.

אני לא רואה את החצי כוס המלאה, לא מוכנה לקבל עזרה ומסרבת להודות בטעויות.

קשה להתמודד איתי ועל כן, אני רוצה לנצל את הבמה (אובר-דרמטית כבר ציינתי?) כדי להגיד תודה לכל האנשים שסובלים אותי.

סחתיין עליכם :]

אבל ברצינות.

עברתי הרבה בשביל ילדה בגילי.

בגלל זה אני חסרת סבלנות. כי אין לי כוח לשטויות של אנשים. לא עברתי את שלב המרד נעורים בתקופה הנכונה או בפרופורציות נורמטיביות. לא סיימתי את הצבא וחייתי כאילו כל חיי לפניי. 

זה בא לי בדיליי.

זה בא לי עכשיו.

כשהחלטתי שלמרות שאין לי סבלנות לאנשים, אני עדיין אנסה להיות נחמדה אליהם.

כשהבנתי שהעול של העולם שאני נושאת על כתפיי הוא העול שלי, ואין לי סיבה להאשים את כולם בזה.

כשלקחתי את הרגליים שלי והחלטתי שלא משנה מה יקרה, ויהי מה - אני פועלת בשביל עצמי. אבל לא בצורה ההרסנית שהייתי עושה כשהייתי צעירה (שקט).

וזה היה קשה בקטע הזוי. כי אני הגעתי למסקנה שזה מה שטוב בשבילי כבר לפני שנתיים בערך כשעברתי לאילת.

אבל הפעם אין דרך חזרה. הפעם אני נשארת ולא משנה כמה קשה לי או קשה להורים, אני צריכה להתחיל לחיות את החיים האמיתיים.

והו, כמה שהם טובים.

כשחברה באה לבקר ואתן מוצאות את עצמכן יושבות שעות על גבי שעות עם סוגים כאלה ושונים של משקאות קיץ, בוהות בים ושומעות מוסיקה, ומדברות על הכל, זה פשוט טוב.

כשהטלפון מצלצל ואת בטוחה שאת הולכת לחטוף את העצבים של החיים שלך כי מושכים אותך מהקצה של הציפורן ברגל עם החוזה לדירה כדי שיהיה לך מאיפה להתחיל את החיים החדשים והסופר מגניבים האלה ואומרים לך שבעצם החוזה ישלח אלייך כבר מחר ואין מה לדאוג יותר - זה פשוט מדהים.

כשהקורס שהתחלת כי חשבת שהוא מגניב והמשכת למרות שסבלת בכל רגע נתון מהמרצים אבל נהנית בטירוף מהחברה נגמר - זה פשוט אדיר.

אז אולי אני לא סוציומטית כמו שחשבתי.

ואולי אני לא כזאת פסימית (חה, באתי לכתוב פסיכית) כמו שחשבתי.

ואולי אני לא כ-ז-א-ת נכה ריגשית כמו שטרחו לציין בפני לא פעם ולא פעמיים.

אני לא אומרת קשת בענן ושמיים ורודים וכלבלבים ובולשיט של אקסטזי וכאלה.

אבל אני אומרת...

here goes nothing

and it shall be goooooooooooood