היקום שלי.

אני אמרתי שאני רוצה שזה יצליח. אני נורא נורא רוצה. אתמול כשנפגשנו הוא ממש נפתח אליי וזה היה דיי חסר, כי עד עכשיו רק אני פחות או יותר נפתחתי בפניו, והייתי איתו בהרגשה כזאת שאני לא באמת מכירה את הבן אדם. משום ציפיתי יותר להתקרב אליו, ובאמת הרגשתי חיבור יותר חזק, ואז אני עוצרת את עצמי. נכנסת לחרדות, לא יודעת מה לעשות ובעיקר בורחת עם הזנב בין הרגליים.

אח"כ בדיעבד אני נורא מצטערת שלא ניסיתי להתקרב יותר, שלא הרגשתי יותר בטוחה בעצמי. 

אני מרגישה ממש מקולקלת בקטע הזה.

לגמרי הייתי מתחלפת עם סקוט. כלומר, פאקינג רמונה.

נקודה שיש לה ממש על המחשב קבצי PDF מלאים של ההרצאות של פיינמן על פיסיקה.

הו, היתרונות שבלהיות סטודנטית לפיסיקה