אז כן,
הזנחתי ואני רק בהתחלה, אשתדל להיות עקבית ולהתרגל לפרוק פה.
אסכם חודש בכמה מילים שבחיים לא יוכלו לתאר את כמות הרגש שהתפרצה מתוכי.
אמא יש רק אחת,
צריך לדעת להתמודד, להבין ולקבל.
חטפתי שוק,
אולי ההלם הכי גדול שהיה לי עד כה.
נגרר למכות והמבט הזה בעיינים,
המבט הזה שלא 'זכיתי' להכיר עוד, הוציא ממני את הילדה הקטנה בת ה4 שהרבה זמן לא יצאה,
'לברוח' לשיר טוב, קפה שחור מר וסיגריה, ולנסות להפנים, זה המצב, אם לא תהיי שחקנית- תסבלי.
כל הבית להבות, אני והעקשנות שלי..
'עד שלא אראה את זה בעיניים אני לא מאמינה, נו בולשיט..'
אהבה גדולה. 
אז נגמר עוד פרק בחיים שלי.
תמיד תהיה פנטזיה לא מציאותית, אם זה גיל, 'אח' או פחד.
חייבת את הצימאון ללא מציאותי, את המתח הזה, תקווה בידיעה שאין סיכוי, ובאיזה שהוא מקום אוהבת לענות את עצמי, מאוד.
האפסורד.. מה שהגדרתי לעצמי כגועל הפך לפחד ונעצר באהבה,
עד עכשיו הייתי רק סובלת, אהבה חד צדדית מענה ומיסרת,
לא חשבתי שאי פעם אהנה מאהבה חד צדדית..
הרגע של ההבנה שזה זה,
העלתה לי חיוך של אושר, העיניים קרנו ורק צמאו לראות עוד, לגלות עוד מעולם הפחד הזה.
חיכיתי לזה,
חיכיתי שהפחדים יהפכו לאהבה, והכי אפסורד שזו האהבה הכי קרובה להיות הדדית.
כמה שזה טהור ונקי, לא רודפת, לא מתרגשת מדי כשזה לידי, ההפך, אני מגעילה וזה מספק אותי.
מפנה מקום ענק וחם בלב בשבילך.
מאושרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
