יומנה של אומפה-לומפה.

וואו, עבר כל כך הרבה זמן מהפעם האחרונה שעדכנתי...

כל כך הרבה דברים השתנו, חלפו, התחדשו וקיבלו משמעות חדשה שרק מהפלאשבק שאני חווה עכשיו אני נחרדת.

לא הפסקתי לחשוב על הבלוג הזה ולא האמנתי לרגע שאני אעזוב לכל כך הרבה זמן אבל ככה יצא ואני מצטערת...

למה אני מצטערת? הרי זה הבלוג שלי ואני יכולה ללכת ולחזור מתי שבא לי...

פשוט הרגשתי התחייבות לחזור. הרגשתי באמת מחוייבת לעדכן בבלוג הזה אבל לא כחובה אלא כזכות ואני מודה על זה למי שלא גרם לזה.

האמת שאני שמחה מאוד לחזור (:

זה יקל עליי, כנראה, למרות תחושת העצמאות שקיבלתי בלי הבלוג.

התגעגעתי לכאן יותר מדיי.

אני מניחה שאני צריכה לשנות עיצוב לבלוג הזה אבל כרגע זה לא ייקרה מפאת בעיות עצלנות.

יש לי כל כך הרבה מה לספר... משהתחלתי להיות מעריצה שרופה לדברים שלא הייתי קודם, לשידיד שלי משנה שעברה שלא שמעתי ממנו כל כך הרבה זמן (הוא בבית ספר הקודם) הציע לי לצאת לסרט וסירבתי (מפתיעה אתכם, הא?)...

ככה שלספר יש מספיק.

החצי השני של עונה 7 של דוקטור הו עלה ואני מאושרת על השמיים וצורחת בבית ספר מאושר בלי הפסקה :>

מצאתי ילד אחד שגם הוא מעריץ אובססיבי של דוקטור הו ואני פשוט מאושרת כל כך מזה. ממש מאושרת. אולי אפילו יותר מדיי.

אני חושבת שהפסקתי להיות כזאת פסימית ודכאונית. טוב, הפסקתי זאת מילה גדולה אבל אולי... זה פחת. בהרבה.

לא התגברתי עדיין על דילן ההוא (כן כן, עדיין תקועה עליו >: ) אבל הוא כבר לא הבעיה הכי גדולה שלי ולא בסדר העניינים שלי (אף על פי שכשפרחה אחת צחקקה איתו נשרפתי מהקנאה >': ) ...

היה לנו עוד יום הורים. כרגיל, אבא בא... אבל הפעם לא הצלחתי להתחמק. כן, זה היה פחות זוהר וברגעים האלה ממש הרגשתי שאני לא הולכת לעבור את כיתה ח'(!) ויכולתי להיזכר שאמרתי לעצמי שאני אשקיע השנה בלימודים ולא יצא כל כך... אז התחלתי לממש את זה כל עוד אפשר. אוקיי, אני אתחיל לממש את זה.

ידיד שלי הציע לי ללכת לסרט.

זה היה ביום האחרון של חופשת פסח וממש לא ציפיתי לזה. גם לא ידעתי את המניע שלו, והשערות אף פעם לא חסר... אבל סירבתי. אמרתי לו שזה בגלל שלא היה לי זמן והיו לי עוד המון שיעורים לחופש (כרגיל, אני עושה אותם בסוף החופשה ודוחה את זה...) אבל אני חושבת שעמוק בתוכי אני מעדיפה אותו כידיד רחוק וזהו, ואולי זאת הייתה הסיבה בתת מודע שלי.

התדרדרתי בלימודים. זה היה כבר בשלבי התחלה כשעזבתי את הבלוג וזה פשוט המשיך והמשיך עד שעכשיו אני מוציאה כמעט בכל מבחן שישים.

טוב, לא מחר. יש לי מיצ"ב באנגלית מחר ואני לא אקלקל לי את הממוצע הכמעט טוב מאוד שלי באנגלית (ארורה תהיי הכתבת passive מטומטמת). כשאני חושבת על זה, אנגלית זה אולי המקצוע היחיד שאני בסדר+ בו. האמנם(?)

האופי הממורמר שלי גם הוא השתנה. אני לא אותה אחת שהייתה מתלוננת על כל דבר כמעט... נראה לי. כן, משהו בי השתנה. כנראה לטובה. אני לא חותכת או משהו כזה, אני חושבת שהצלחתי והספקתי לקחת את עצמי בידיים לפניי שיהיה מאוחר מדיי.

את בלוג הסיפורים שלי הצלחתי לעדכן פעם או פעמיים לפניי הפרישה, אבל ממש עצבן אותי שבבלוגים אחרים שלא שומרים על חוקי הכתיבה והעלילה עוברת ממש בין סיפורים בישראבלוג מקבלים 30 תגובות וסיפורים באמת מושקעים כמו שלי, לא קיבלו. תקראו לזה קנאה - בסדר. שיגעון, אובססיה... שיהיה. כתיבה אישית לא טובה? ביי ביי.

חזרה לדוקטור הו, התחילתי ממש לאהוב את קלרה. זאת אומרת, כשמזכירים לי את המלווה של הדוקטור אני אוטומטית הולכת לקלרה, אף על פי שאיימי תהיה לנצח חלק בלתי נפרד מהסדרה עצמה ומהחיים שלי גם. וכן, למרות שקלרה הפכה להיות המלווה האהובה עליי, או מקום 2 אהובה עליי - אני יכולה לומר חד משמעית שאני מתגעגעת לאיימי, כן.

אני הולכת עכשיו לפתוח בווידוי, שכנראה היה השינוי הכי משמעותי שעברתי בכל הזמן הזה.

חלקכם תשנאו אותי, אני בטוחה.

אז... אפשר לסכם את כל ההפסקה הזאת מהבלוג במילה אחת :

התדרייקשנתי ._. ♥

ואיכשהו אני מתה על זה ^^"

תגידו מישהו אשכרה קרא את זה? ._.