יומנה של אומפה-לומפה.

היום היה היום האחרון של כיתה ח׳.

את האמת? עזבתי את הבצפר קצת מאוכזבת.

זה לא רק בגלל התעודה, אבל אם כבר הנושא הזה עלה, בואו נתחיל פה.

אני לא חושבת שהתאמצתי מספיק. אם בכלל. הייתי צריכה להתאמץ יותר ויכולתי להשיג יותר.

אין לי נכשלים אז אני לא צריכה לעשות עבודות/קורס קיץ, פרט לעבודות החובה. זה גם הישג.

אבל התאכזבתי כי גם אין לי ציונים מבריקים, מה שעוד היה לי קצת במחצית א׳. בהשוואה בין המחציות אפשר לראות שבמחצית ב׳ התדרדרתי.

יש ציונים שנשארו אותו הדבר (היסטוריה - 63 -,-), יש ציונים שהשינוי לא היה כל כך משמעותי (אנגלית, ספורט), יש ציונים שהשתפרתי בהם (ערבית, 78 - יסססס.) וכמובן, רוב הציונים שירדו.

אני מאוכזבת מזה שהבצפר לא ממשיך עכשיו כדי שיהיה לי זמן ״לכפר״ על הטעויות. אבל בשנה הבאה אני באה עם כל הכוח ועולה להקבצה א׳ במתמטיקה וזהו. ואני בכלל הולכת לשפר הכל ולגמור את המחצית בלי ״אי הכנת שיעורי בית״. זה מה שאני רוצה, מתכננת לעשות ואעשה.

בלי קשר ללימודים, קוראים (דמיוניים) יקרים? זוכרים את דילן? כל כך רציתי להחליף איתו כמה מילים, וכשלפניי כמה ימים זה קרה - הייתי כל כך מאושרת לדעת שסופית התגברתי עליו. ואני מרגישה שעכשיו שכבר התגברתי על הקראש הנורא שהיה לי עליו, זה ממלא אותי כוחות להשקיע בהוויאן.

ואיך התחילה כל השיחה הזאת עם דילן, אתם שואלים (שוב פנייה לקוראים הדמיוניים שלי)? מסתבר שהוא עובר לבצפר שממנו אני באתי בכיתה ז׳, גלמודה ובודדה, למקום כביכול טוב יותר. ואם כבר העלתי את זה, אני חושבת שכל מקום היה טוב יותר מהגיהנום ששם. אפילו שהבצפר הזה גם לא בשיא, לראות כאן את הפרחות המקומיות גורם לי לרצות להרים אצבע ספציפית אליהן ולחייך את חיוך ה״לא אכפת לי״ של דמי.

זה עוד משהו שאני שמחה לגביו, אגב. סוף סוף, אחריי כל הזמן מתחת לשלטון הפרחות, הצלחתי למרוד. התהליך התחיל כשפרחה אחת דרשה ממני כיסא לרגליים שלה ולא הסכמתי. זה הפך לויכוח קטן שנגמר די מהר כששקעתי ב״גיבור האבוד״ שעוד קראתי אז (מי שגילה את ספריי פרסי ג׳קסון+גיבורי האולימפוס לא מזמן חוץ ממני שירים יד!) כי התייאשתי מלהתווכח עם הכלבה המטומטמת ההיא. התייאשתי בבית מהנחותה  שהיא גרמה לי להרגיש ונכנסתי לתוך הארון והצטמקתי שם צהריים שלמים ובכיתי, עד שאמא עודדה אותי והחלטתי לשים לזה סוף. הן לא יישלטו במעשים שלי ובטח שלא בחיים שלי ומצדי הן יכולות להיות זונות לנצח, בתנאי שרחוק ממני.

ואם כבר חרגנו למצב החברתי בבצפר שלי, אני חוזרת לנושא המתבקש - ההוויאן.

כתבתי עליו פוסט לפניי כמה שעות ואני פשוט מרגישה שהוא אוהב את שאקי ואני מקנאת בה ואני יודעת שאסור לי אבל אני לא יכולה שלא להיות בדיכאון מזה. זאת עוד סיבה שלא רציתי לסיים היום את הבצפר. עם היינו ממשיכים בשגרה המטמטמת הזאת עוד כמה ימים לפחות, הייתי אולי מצליחה לטפח עוד טיפה את הקשר עם ההוויאן. ואני לא אוהבת לפנטז כי האשליות בדרך כלל מתפוצצות לי בפנים, אבל אולי גם להצליח לקחת את הידידות עם ההוויאן למקום של חברות. ועכשיו עומד בפניי שנינו עוד מכשול, החופש הגדול והמתסכל הזה. אני מתכוונת, בכמות קטנה הוא בסדר. אבל בסוף אוגוסט כבר מטפסים על הקירות והקשר עם החברים רופף זה אומר שאני כנראה לא אחליף אף סמס עם ההוויאן כל הקיץ. יאי.

היום הלכנו כל החטיבה לראות סופרמן (אחלה סרט) בקולנוע. להיות באולם החשוך והאינטימי קצת העלה בי אווירה רומנטית, אני לא אשקר. ואז כמובן הדמיון השתלט על המוח ומנע ממני לחשוב בצלילות והתחלתי לחשוב מחשבות סטייל: ״אם ההוויאן היה החבר שלי והיה כורך את היד שלו בצוואר שלי…״ והכל. ועל כל פנטזיה אני רואה את שאקי ליידי וחושדת שההוויאן אוהב אותה ומקבלת סטירה לפרצוף. זאת עוד אחת מהאכזבות שלי מהיום האחרון שאפילו לא מגיש כמו יום אחרון ממיטב המסורת. אני זוכרת את היום הראשון של הבצפר. כל כך התרגשתי וחוץ מבת דודה שלי לא היה לי עם מי להיות בהפסקות. הייתי כל כך בודדה. החברים שלה והכביכול חברים שלי ירדו עליי בגלל זה. ולא רציתי להודות שהעולם המושלם שדמיינתי בבצפר החדש הוא לא כזה מושלם. וגם עכשיו, אני יודעת שאין לי חברים אמיתיים. יש לי ״חברות״, שתי תאומות. אבל אני מכירה אותן יותר מדיי טוב כדי לדעת שהן לא חברות אמיתיות. וככה כולם. אולי חוץ משאקי. כי היא באמת חברה טובה שלי. היא זאת שעודדה אותי ותמכה בי וסלחה לי תמיד והייתה איתי לכל אורך הדרך בלי להרפות לרגע, לא כמו האחרים, נוטשים כשנוח להם. ואני חושבת אותה כחברה הכי טובה שלי.