יומנה של אומפה-לומפה.

אני כל כך אוהבת אותו.

זאת כבר אהבה אובססיבית ונואשת.

וכואב לי שהוא לא מתייחס.

כמה שדחפתי את עצמי ללחוץ על כפתור אחד באינסטגרם כדי לעקוב אחריו.

וזה היה כל כך משמעותי בשבילי… אז מה פתאום הוא מחליט להתעלם עכשיו? עד שאזרתי אומץ?

ולמה זה כל כך חשוב לי כל דבר שהוא רק עושה? למה אני מפנה את המבט שלי אליו כדי לראות שהוא לא עושה כלום עם אחרות?

אבל הכי מפריע לי שהוא מסתכל עליי. שאני חיה מהרגעים שהעיניים השחורות היפות האלה שלו שמציצות לי מעבר לפוני שלו. ושאחר כך…

הוא לא אומר כלום. לא מנסה אפילו לתקשר. כאילו הוא מביט בי ברגעים האלה מתוך איזה חובה.

ואלוהים אני פשוט אוהבת אותו. אין לי איך להסביר במילים כמה.

בדיכאון כבר הייתי בגללו. פעמיים. חתכתי את עצמי. כן, כן, אמרתי לעצמי שאני לא אגיע למצב הזה. ולכאן הגעתי. אני פשוט… רוצה שהוא יחזיר לי אהבה.

שבנאדם שאני אוהבת יחזיר לי אהבה בפעם הראשונה בחיים.

מה שטוב הוא שחזרתי לכתוב אחריי הפסקה ארוכה בבלוג הסיפורים שלי, נקווה שיעיפו מבט.