הבוסית שלי, באמצע שנות ה-30 לחייה, היא הבנאדם הכי שטחי שיצא לי להכיר.

ברמה שהיא מדברת עם חברה שלה על הבנות שלה (בנות חמש ושלוש) - איזה שיער חלק ומהמם יש לגדולה ואיזה באסה שהקטנה היא מתולתלת.

האמא מסכימה ואומרת שהיא מקווה שהקטנה לא תישאר מתולתלת כי זה מבאס נורא.

והבן הקטן גם מתולתל - אבל אם הוא יישאר ככה אז זה בסדר כי הוא בן וזה לא נורא כמו שלבת יש שיער מתולתל.

שיחה אמיתית. הייתי שם.

הבת של הבוס, בת 15, הגיעה למשרד לא מזמן. רזונת רזונת ועם תמימות מתוקה מקסימה של מתבגרת.

ישר הבוסית אומרת לה כמה שהיא רזה ומהממת.

הבת השנייה שלו, חיילת בת 18, הגיעה גם למשרד - "וואו רזית! תקשיבי את נראית פשוט נהדר"

הבחורה רזה באופן רגיל, ואמנם לא ראיתי אותה לפני הגיוס אבל ראיתי תמונות ואני מצטערת היא נראית אותו דבר.

תמיד כל המחמאות וההערות שהיא נותנת - הכל קשור למראה חיצוני.

קרה לא פעם שהיא העירה לי "טוב מה קורה עם השיער שלך היום??" (מצטערת, לא אכפת לי איך השיער שלי נראה. הוא בלונדיני וחלק ואם פתאום צץ לי תלתל משומקום - את לא חייבת להסתכל עליו)

"לא, מה זה החצ'קון הזה שיש לך?" (כי ביקשתי לקום בבוקר עם חצ'קון גדול ויפה על האף)

"אולי תתחילי להתאפר? את נראית נורא חיוורת" (תודה, תמיד נחמד לשמוע)

"את לא שמה מייקאפ? אולי תתחילי?" 

"אולי יום אחד נהיה רזות אני ואת" 

אני נעה בין מידות 36 - 38. שוקלת 52.

להגיד שאני מרוצה מהגוף שלי? לא יכולה. אבל אני עובדת על זה.

ואין לי בעיה לאכול חתיכת עוגה ולהרגיש סבבה עם זה. אני לא מהבחורות שמתבכיינות לאחרים על משהו שעשו ולא ניתן כבר לשנות.

אני לא אוהבת איפור. אני שמחה קצת מסקרה ועיפרון שחור כי יש לי אחלה של עיניים ונחמד לי להדגיש אותן.

אני לא רוצה לשים עליי שכבת איפור שברגע שאני מורידה אותה הבן זוג החדש ייבהל מאיך שאני נראית.

היה יום שהיא הגיעה בלי לשים אייליינר כמו תמיד והיא נראתה כמו בנאדם חולה.

וזה רק חלק קטן מההערות היומיומיות שאני שומעת.

נמאס לי, באמת שנמאס לי לשמוע כמה חיצוניות כ"כ קריטית לאנשים.

למה זה נראה בלתי אפשרי להתפקס על כל הדברים האחרים בחיים? כאילו שחסרים. 

מרגישה לבד בעולם.