אתמול היה אחד הרגעים המלחיצים שהיו, וכניראה יהיו בכול החיים שלי, בהתחלה הפחד שלי היה השוטר, אבל עכשיו, אני לא רואה אותו אלא רק את האישה המוזרה וקרת הפנים, אני חיה בפחד כבר הרבה זמן, אני לא יכולה שלא לחשוב עליה, כל הסיוטים שלי מתעוררים לחיים, אחד אחרי השני, העם זה יעבור? אולי הפיתרון הייחידי הוא התאבדות? או שהיא תהרוג אותי כבר.

יצאתי לבית הקפה, חשבתי על כריס ומה שאמרתי לו בלילה האחרון, אתמול פחות או יותר, אני חושבת שהוא מפריע לי, אני חושבת.. שהוא מסיט אותי מלראות את המציאות, אולי אני רק בטוח בועת חלום גדולה, אולי זה הזיות, הכל התבלבל לי בראש בשלל של משפטים ומחשבות דיכאוניות, שבחיים לא חשבתי.. שאחשוב עליהם. רעש הקפיץ אותי מכיסא בית הקפה וגברת ניגשה אלי, "תירצי להזמין משהו גברתי?" היא שאלה אותי, על פניה של המלצרית היו עגילים בגבה ובאף, ושפתיה היו אדומות כמו דם, קולה התחיל להיחלש ופניה נעשו יותר ויותר דומות לפנים המחרידות שבראשי, מוקפת בצרחות "גברתי הכל בסדר?" הכל נעצר כשפנתה אלי שוב "אה.. כן, כוס מים בבקשה" "מיד" היא חייכה אלי והתקדמה לעבר חדר המטבח.

ניסיתי לחשוב על דברים טובים, שישיחו את דעתי, אבל.. הייתי חייבת לבדוק, רק ליתר ביטחון, נישענתי לאחור על גבי הכיסא והתחלתי להישען כלפי מטה, כדי לראות עם יש.. משהו מתחת לשולחן, ומהר מאוד ראיתי.. להבזק של שנייה את פניה של האישה, פיה פתוח לרווחה ועיניה השחורות שמבליטות את עור גופה הלבן כחול, קפצתי ונפלתי מהכיסא, כניראה קיבלתי מכה בראש מהשולחן או מרצפות הרחוב כי אני זוכרת שאיבדתי את ההכרה, התעוררתי בחדר העובדים ולצידי כריס, נורא כעסתי, אני מנסה לבטל את הקשר שלנו, הרבה בנות היו חושבות שאני סתומה שאני מוותרת על אחד חתיך שכזה, אבל לעכשיו, אני לא רוצה קשר איתו.

כשראיתי את פניו התרוממתי במהירות ובקושי הצליח להוציא מילה של "את בסדר" והתחלתי לצעוק עליו "אני לא צריכה את עזרתך, אני לא תינוקת!" "תירגעי בבקשה, אני רק מנסה לעזו.." "לא!" קולי הישתתק לשניה, התנשפתי ואמרתי "כריס, אני.. אני לא רוצה יותר קשר איתך, אתה מפריע לי" "אבל.." "לא.. בבקשה, זה נגמר.. עכשיו, למישהו מיכם יש פאקינג סיגריה?!" כריס השתתק, והסתכל עלי מספר דקות רצופות "אוקיי, עם זה מה שאת רוצה" הוא התרומם הסתכל עלי מבט אחרון, והלך, גופו הגדול והשרירי התחיל להיות קטן וקטן יותר ככל שהתרחק יותר, לא ראיתי אותו יותר מאז המקרה הזה, את פניו היפות ואת שיערו הבלונדיני שמוחזק למעלה בעזרת קצת קרם, אחרי מספר שבועות הפסקתי לחשוב ולראות את פרצופה של אותה אישה, הרגשתי הרבה יותר טוב, אולי צדקתי, אולי זה באמת היה בגלל כריס, איזה מעולה זה, כלום "מפחיד" לא קרה בשבועות האילו והכל כי כריס עזב, זה לא מעולה זה ממש מעולה, הרגשתי כאילו פתרתי את הבעיה שלי, שניצחתי את המפלצת הזאתי וכל זה קרה כי.. כי כריס עזב, הסתובבתי ורקדתי בחדר וצעקתי "ניצחתי! ניצחתי אותך! כלבה!" הרגשתי מעולה! הפסקתי לרקוד כשראיתי את אותו שכן ממול מסתכל אלי, שוב זה היה ממש מעצבן זו כבר הפעם האלף שהאיש הזה, השכן המזורגג הזה מסתכל אלי ואז סוגר את הוילון המזויין שלו, החלטתי שאני חייבת ללכת אליו, התלבשתי מהר ויצאתי, הגעתי לדירה שלו ודפקתי דפיקות חזקות על הדלת עד שכאבה לי היד, הוא פתח חצי דלת וראשה הציץ "תגיד מה יש לך?!" "מה יש לי מה יש לך?" "לי?! אתה זה שמסתכל עלי כמו זונה כל הזמן" "כדי שתלכי לבדוק מה עם החבר שלך" הוא הסתכל עלי בפנים זועמים וטרק את הדלת, לבדוק מה עם החבר שלי? מה זאת אומרת? לבדוק מה קורה עם כריס? חחח אבל ירד לי מימנו חח! ירדתי למטה והלכתי לעבר החלון של אותו שכן, "היי בן זונה קולולולו" הוא הסתכל עלי למטה וכיוונתי לעברו את האצבע השלישית "FUCK YOU" צעקתי, התחלתי ללכת לעבר כיוון הדירה שלי ונעצרתי במקום, חשבתי על מה שהו אמר לי, לבדוק מה קורה עם כריס הייתי חייבת לבדוק לא יכולתי להתאפק, הייתי חייבת לראות אותו שוב, לבדוק למה השכן הזקן הזה הזכיר אותו, הלכתי לכיוון ביתו, אבל אמבולנס היה ממול והפריע לי ללכת "מה.. מה קורה כאן?" בדיוק יצאו כמה אנשים וגבר גבוה עם שיער בלונדיני על האלונקה "כריסס!! כריס!" רצתי לכיוונו ודחפתי את האנשים שניסו להדוף אותי מימנו, הייתי בטוחה ששברתי לאחד מהם את האף, הסתכלתי על פניו החיוורות ועל העיניים הסגורות שלו, הן היו סגולות כהות, רגליו היו פצועות לגמרי ופלג גופו העליון היה רובו צבוע בדם, התחלתי לבכות ולצרוח, זה הכל באשמתי הוא אמר לי שזה קרה גם לו, לא הייתי צריכה לעזוב אותו, "מה עשיתי!!" צעקתי, הגיעו עוד אנשי ביטחון והרחיקו אותי מימנו, אני קרסתי ארצה, בוכה, שטופת דמעות, רציתי למות באותה שנייה "כריס, כריס.." קמתי ודחפתי אחד אחד, עד שהגעתי לכריס שוב, החזקתי את פניו בשתי כפות ידיי הקפואות כקרח, הצמדתי את שפתיי לפיו ונישקתי אותו, התקרבתי לאוזנו ולחשתי "אני אוהבת אותך, כריס, על תעזוב אותי, לא כאן, לא עכשיו" אבל שום תגובה, התחלתי לסטור לו בפנים וצעקתי "כריס! לא! אל תמות! בבקשה! תיתעורר!" לחיו הימנית נעשתה אדומה "בבקשה לא, אני לא יכולה לחיות בלעדיך" כולם עצרו, והסתכלו עלי, חשבו שהוא כבר מת, אפילו אנשי הביטחון לא התקרבו אלי, אני חשבתי שעוד אפשר להציל אותו, שהוא לא מת, אבל האנשים סביבי חשבו אחרת, עזבתי את חולצתו הכהה מדם וצרחתי עליהם, על האנשים שלא עשו דבר עד עכשיו, שהסתכלו בי כמו משוגעת "בני זונות! מזדיינים! תיתביישו!" קולי נחלש עוד ועוד "תיתביישו לכם, תיתביישו.." קרסתי למרצפות הרחוב בטוח שלולית של בכי ודם וצרחתי.

וואי איזה יום, טוב הנה הפרק השמיני, סורי על המלא זמן שלא עידכנתי :) אוהבת את כולכם וחג חנוכה שמח! <3 ^~^

תגובות בבקשה