כל כך קשה ועצוב,
ותמיד זה מרגיש, כאילו זה נלעס,
והוקא, ונלעס שוב, ונזרק, וממוחזר, ואף אחד כבר לא רוצה לשמוע על העצב הזה.
אפילו אני, לא רוצה כבר לשמוע עליו.
כולם רוצים שהוא יהיה שם, בצד, שם, איפה שאפשר לפעמים להרגיש בעדינות
שהוא שם, להעיר אותו קצת כשזה מתאים, אבל רוב הזמן, שיהיה מכסה בשכבה קשה
ובלתי חדירה של מעשיות, כמו נוזל מתחת לבטון.
אבל אני עצובה, אני מתגעגעת אליו, אני עדיין רוצה אותו, הוא עדיין חסר לי.
הורדתי את טבעת הנישואין שלי,
וכל כך מהר דהה הפס הקטן והלבן שהיא השאירה באצבע שלי. אבל התנועה הזו, שבה
אני מחככת את האגודל בטבעת מכף היד, היא עוד כאן לפעמים, ותמיד הגוף,
האינסטינקט, מופתע מחדש מכך שהיא איננה שם כבר.
וזה כל כך דומה ללזכור אותו, שזה מוזר. אפילו כשאפשר לזכור שעבר כל הזמן הזה, הגוף עדיין לפעמים זוכר, לפעמים בלילה כשאני נכנסת לחדר, למיטה, אני מצפה לראות אותו שם, לפעמים אני מנסה לזכור איך זה היה לא להיות לבד.
לפעמים
כשהילדות מתישות אותי לחלוטין עד כדי צעקות, אני מנסה לזכור איך זה היה
כשעוד מישהו יכול היה להרגיע אותן ולא רק אני, מישהו שיאמר, לכי, תעשני
סיגריה רגע, או שאני אזרוק לו בכעס, אני יוצאת לעשן! תתמודד עם הילדות שלך!
ואני חושבת כמה שההפסד הגדול הזה, שלי, שלו, שלהן, ביחד, תמיד יקרע לי את הלב.
ביקשתי
מהחבר הכי טוב שלו שישיג לי כרטיסים ללהקה שאני אוהבת כל כך, ששנינו כל כך
אהבנו, שמופיעה במקרה אירוני בדיוק ביום הנישואים שלנו.
חשבתי שלא אעמוד בזה, אבל אני אעמוד בזה, אני צריכה משהו להתפרק בו, אולי.
יום
ההולדת שלי קרוב, וזה תמיד יום רע, גם בלי להזדקן לבד בעוד שנה. לפעמים
נדמה לי שאהיה לבד לנצח, וזה נשמע לי כל כך הרבה ורע, שאני לא יכולה להכיל
את זה.
אני מתגעגעת אליו.
הכאב והעצב זזים מתחת לשכבת הבטון המעשית היום.
כינוי:
אלמנה לבנה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
