היום יום ההולדת שלי,
זה תמיד יום עצוב מאז שהוא מת.
זה גם שם מול העיניים את הזמן שעובר בלעדיו,
זה גם מעמיס את העצב הנוסף של הלבד,
ושל השעון המתקתק.
היום יום ההולדת שלי, נסעתי בשבת לקבר שלו עם הגדולה שלי,
היא בת חמש וחצי.
ליד
הקבר שלו יש קבר של מישהי שנהרגה בתאונה, קבר מאבן אלמוג ורדרדה, באמצע יש
שקע מלא במים וגולות צבעוניות ושושנת ים צפה מעל, המון פרחים מסביב.
בקיצור, בדיוק משהו שילדה בת חמש תדע להעריך.
היא אמרה לי, למה לאבא אין קבר כזה יפה?
הסברתי
לה שעושים לכל אדם משהו בסגנון של מה שהוא היה אוהב, ושאבא שלנו אהב אבנים
מוצקות, ירושלמיות. ומוזיקה. פרחים לא ממש היו הקטע שלו.
היא אמרה, הלוואי והייתי מתה והיה לי קבר כזה.
חשבתי כמה זה מוזר ומצחיק וסוריאליסטי, הכל ביחד, העובדה שהיא לא תופסת שאתה לא נהנה מהקבר שלך.
אמרתי לה, את לא תמותי, מתוקה שלי, לא לפני.
אחר כך כשיצאנו, היא אמרה לי בכוונה גדולה,
אמא, ותזכרי, אני אוהבת פרחים, טוב?
היום יום ההולדת שלי, אמרתי לילדות בבוקר כשהלבשתי אותן,
אז הקטנה שאלה, איזו עוגה יש לך?
אמרתי שאין לי עוגה.
אבל למה אין לך עוגה? שאלה הגדולה.
כי אבא היה מכין את העוגות אצלנו במשפחה, ואבא לא פה.
אז היא פרצה בבכי, ושאלתי אותה, למה את בוכה?
כי אני רוצה עוגה, היא ייללה.
חשבתי שזה נורא משעשע שהן בוכות על אובדן פרוסת המתיקות ולא עליו.
אחי סיפר לי אתמול שהוא מתכוון לקרוא לבן שלו, שנולד השבוע, על שמו.
הוא
כנראה חשב שהוא ישמח אותי, אבל אמרתי לו שאני לא יודעת איך זה ירגיש, ושאם
הוא עושה את זה בשביל עצמו- שיבושם לו. שלא יעשה את זה בשבילי.
בכלל קשה לי מולו במקום הזה, לא באשמתו דווקא,
הוא
איכשהו בחר להתחתן בדיוק איפה שהתחתנתי איתך, ואשתו ילדה בדיוק במחלקה
שאני ילדתי, חדר מול החדר שהייתי בו, עם האושר הגדול הזה של הבת הבכורה
ואיתך, צמוד אלי, לא מאמין ומאמין למזלך הטוב בו זמנית, כל כך מאושר ותמה
וגדוש באהבה.
ואז אני הולכת לבקר אותה ורוח הרפאים שלי, עשרים קילו יותר אבל גם עשרים קילו אושר יותר מסתובבת במסדרון מולי,
איכשהו כל מה שהוא עושה הופך להיות בבואה כואבת שלי איתך.
אולי עדיף שלא יקרא לו כך.
אז, הי! יומולדת שמח לי!!
בוקר טוב.
כינוי:
אלמנה לבנה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
