אני מסתובבת לי, חושבת שאני יודעת הכל.
כאילו אני איזה חכמה גדולה.
כאילו אני משהו מיוחד.
כאילו אני מבינה איזה משהו שאחרים לא.
אבל אני לא.
אני מתנהגת כאילו אני מבינה עניין.
כאילו אני בנאדם בוגר
כאילו אני את שלי כבר למדתי.
אבל אני לא.
אני הולכת לי, כועסת על כולם כאילו הם חייבים לי משהו.
כאילו הם לא מבינים כלום.
כאילו הם עשו משהו לא בסדר.
אבל הם לא.
אני מתנהגת כאילו אנשים חייבים לאהוב אותי.
כאילו יש לי איזה כוח מסויים.
איזושהי סמכות.
אבל אין לי.
אין לי כלום.
אין בי שום דבר מיוחד.
אין בי שום דבר יוצא דופן.
אין לי סמכות על כלום.
אני לא יודעת כלום.
אף אחד לא חייב לי שום דבר.
ואני מודעת לזה.
אני יודעת איך אני מתנהגת,
ואני יודעת שזה לא בסדר.
אז למה אני ממשיכה?