נמאס לי לשחק את משחק המחבואים המעפן הזה, ולהעמיד פנים שאני מנצחת.

כי לי נשבר כבר מלהתחבא.

אז אני זאת שסופרת.

אני זאת שכולם מתחבאים ממנה, ומקווים לא להימצא.

כי אני עומדת באמצע הרחבה, בלי לדעת מה לעשות ולאן ללכת, ואף אחד לא מציע לעזור.

אז מה לעשות אם לפעמים כבר לא בא לי לשחק יותר? ללכת הביתה; לבד, בשקט בשקט..

הרי אף אחד לא ישים לב.

כולם מתחבאים.

אני מסתובבת לי, חושבת שאני יודעת הכל.
כאילו אני איזה חכמה גדולה.
כאילו אני משהו מיוחד.
כאילו אני מבינה איזה משהו שאחרים לא.
אבל אני לא.
אני מתנהגת כאילו אני מבינה עניין.
כאילו אני בנאדם בוגר
כאילו אני את שלי כבר למדתי.
אבל אני לא.
אני הולכת לי, כועסת על כולם כאילו הם חייבים לי משהו.
כאילו הם לא מבינים כלום.
כאילו הם עשו משהו לא בסדר.
אבל הם לא.
אני מתנהגת כאילו אנשים חייבים לאהוב אותי.
כאילו יש לי איזה כוח מסויים.
איזושהי סמכות.
אבל אין לי.
אין לי כלום.
אין בי שום דבר מיוחד.
אין בי שום דבר יוצא דופן.
אין לי סמכות על כלום.
אני לא יודעת כלום.
אף אחד לא חייב לי שום דבר.
ואני מודעת לזה.
אני יודעת איך אני מתנהגת,
ואני יודעת שזה לא בסדר.
אז למה אני ממשיכה?