"אני נכנס לחדר המעושן.." הוא מספר לי.

"אח שלי קרא לי אליו בזמן שהיה לנו בית לבד. ידעתי שהוא מביא כמה חברים, גם ידעתי שהוא מסתיר מאמא את זה שהוא מעשן, אבל זה לא היה ריח רגיל של סיגריות. אחד החברים שלו מעביר לי חשיש ואני ביד רוטטת לוקח אותו ושואף ממנו.
לא עשה לי כלום.
הפעם היחידה שמשהו עשה לי משהו, הייתה כשהשתכרתי בפסח, ליד כל המשפחה שלי. הייתי מסטול וכל דבר נראה לי מגניב יותר. הלכתי לשירותים, ואני זוכר שנטרפתי מהאסלה הנוצצת שהייתה בבית של סבתא שלי. 
החשיש סתם הרגיש לי ממש מסריח בריאות. הרגשתי כאילו אני מסתובב עם החרא הזה בתוכי שבוע שלם, רק בגלל שחטה אחת. 

דרך אח שלי, ודרך פריקים מוזרים בשכבה, הכרתי איזה מישהו שאני לא בדיוק יכול לקרוא לו חבר, אבל יש לו חדר מפוצץ בנרגילות וההורים שלו שמים על זה זין. פעם היינו באים אליו כל סופ"ש, אני חושב שקצת ניצלנו אותו.
לא היינו מחליפים יותר ממילה, לא בבית- ספר ולא אצלו בבית. היינו פשוט מתיישבים על הרצפה שלו, משחקים בפרו שלו ודופקים ת'ראש שלנו.
היה פנאן, אבל נמאס לי מאוד מהר. לא שזה נראה לי מסוכן להסתבך עם מישהו שמייבא חשיש מקיבינימט, פשוט התחלתי להשתעמם.
זה בטח נשמע כמו אחד מהסיפורים האלה, על אלה שהדרדרו לסמים קשים, אבל אני לא מהמפגרים האלה.
להרגע קצת לפעמים זה הכי שווה בעולם, פשוט צריך לדעת מה אתה עושה עם עצמך ולא להתחרפן ולהגזים.
אני באמת לא מבין איך את בכלל מסוגלת לשבת על כיסא מאחורי השולחן, אחרי שאת חוזרת מבית- הספר, שבו רוב היום זה מה שעשית. הייתי משתגע. לא מסוגל ללמוד. אני מסתכל על עצמי מהצד וחושב 'מה לעזאזל אתה עושה?! מה זה מעניין אותך בכלל?' טוב לי לעשות רק מה שאני אוהב. לא יכול לסבול ת'בצפר. בגלל זה אני לא נשאר עד מאוחר. אני חייב לחזור הביתה לנגן, או לראות אותך.
גם כל הבולשיט של הצבא, קריירות, חתונות. אני לא מבין על מה אנשים מבזבזים ת'חיים שלהם. 
הרי הצבא זה כדי לשמור על המדינה וכל החרא הזה, אבל מה לי ולמדינה? אני זה אני, שנולדתי ב-13 ליוני 1995 לתוך החיים האלה. אני דואג לזה שהחיים שלי יהיו אחלה. לא אחלה לי בשיראל? אני עובר לחור אחר, מה אני אבזבז עכשיו ת'חיים שלי על להגן איזו מדינה, כשאני יכול פשוט לעוף מפה או משהו. וקריירה, זה ת'כלס עבודה קבועה שאמורה לפרנס אותי, כדי שאני אוכל בכסף הזה לחיות טוב יותר. הכסף זה רק כלי שיעזור לי לעשות את זה, אבל אנשים שוכחים את זה ושמים במרכז את עצם העובדה שיש להם בכלל משהו שאפשר לקרוא לו 'קריירה', וממהרים להתחיל ללמוד אחרי הצבא, לקבל דפים מסריחים ולהתחיל לבנות 'קריירה'. אני אחרי בית- ספר טס לטייל. כי לטייל זה החיים הטובים האלה שמנסים להגיע אליהם בעזרת בניית קריירה, כל עוד יש לי זמן וקצת כסף מההורים, מ'כפת לי לטייל קודם?
להתחתן אני בכלל לא רוצה. נשמע לי רעיון דפוק לאללה. 
 ..טוב, אני שם מוזיקה. מה בא לך?"

"שים מה שאתה רוצה."

"    "