|
כינוי:
טס
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2015
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2015
כבר שכחתי איך מרגיש רעב.
איך מרגישה בטן ריקה.
37 ק"ג.
המספר הארור הזה לא עוזב אותי במנוחה.
האם מופרעי אכילה אכן יכולים להחלים?
בכל הזמן הזה אני לא מרגישה שאני מחלימה, אלא שאני מחליפה הפרעה אחת באחרת.
והיא...
היא נוקשת בגולגולת שלי בקצה ציפורן דקה,
נושפת אוויר חם מעבר לכתפי.
אני מרגישה את אחיזתה מתהדקת על גבי, ציפורניה חופרות בבשר החי.
כמו גופה ללא נשמה אני קמה ונעמדת מול המראה. עיניים ריקות בוהות בי
מהעבר השני של הזכוכית.
בשלב שיגעון אחד הבטחתי להרוס אותה, את הילדה במראה. צרחתי עליה,
בכיתי על גופה העשוי זכוכית. הלמתי באגרופיי בעוצמה בפניה.
אך מתוך המראה נשקפו אליי עיניה המשוגעות כשלי.
האם היא מנסה להרוג אותי?
היא הולמת על הזכוכית כשאני עשיתי, היא צורחת ובוכה על גופי עשוי הבשר והדם.
"אגן עלייך" הבטחתי לה בעיניים דומעות, "אני אגן עלייך".
היא הבטיחה את אותו הדבר.
שכחנו זו את זו מאז.
לא התקרבתי יותר למראה, וכך גם היא.
אולי זו הדרך שלנו להגן אחת על השניה.
אבל שתינו יודעות שהדחקה תגרום לפיצוץ גדול בסופו של דבר.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
