אני לא זוכרת הרבה

אני רק זוכרת שעליתי מעליו והוא התיישב כשאני על ברכיו,
והוא נישק אותי כשידיו כרוכות סביב מותניי.
במעבר חד הוא עבר לצווארי וידו גיששה תחת הגופייה.
הרגשתי את החזייה משתחררת ואת החולצה עולה.

אני לא זוכרת הרבה
אני רק זוכרת שהוא השכיב אותי על הגב ורכן מעליי.
ביד אחת הוא נשען על המיטה, עם היד השנייה הוא ליטף את בטני לאורכה,
החליק מטה אל בין ירכיי. אני זוכרת אנקה קטנה שהשתחררה מפי כשלשונו עברה
מסביב לפטמה, מותירה מעגל רוק קטן.
הידיים שלי אחזו בו וכמעט קרעו את חולצתו מעליו, עד שהסכים להוריד אותה.
ציפורניי ננעצו מיד בבשרו. אני רוצה עוד קצת ממך, תהיה קצת יותר קרוב.

אני לא זוכרת הרבה
אני רק זוכרת את הלב שפעם בחוזקה כשמכנסיי התעופפו אל הרצפה,
את הנשימות הלא סדירות, את הצעקות השקטות.
"אל תרחם עליי", שיניים וציפורניים מותירות עליי את סימני האהבה שלו.
דחפתי אותו ועליתי מעליו, הרגשתי את איברו מתקשה תחתיי.
ליטפתי אותו מבעד לבד. "אני לא יכול יותר", "גם אני לא".

אני לא זוכרת הרבה

אני רק זוכרת שנשכבתי לצידו וצפיתי בו מסיר מעל שניינו כל חומה אחרונה.
הוא התקרב עוד קצת ועוד קצת, כל נשימה שלו מדגדגת את צווארי.
"את בטוחה?", אני מהנהנת. "תהיה עדין", הוא מנשק אותי.
הוא מתרומם מעט וחודר אליי. סנטימטר אחר סנטימטר. ממלא אותי עד אפס מקום.
"כואב לך?" "קצת" "לצאת?" "לא"
תשאר איתי בבקשה.
הנשימות מסתדרות. אני כורכת סביבו את ידיי ואת רגליי, רוצה אותו לעצמי, הוא שלי עכשיו.
"תמשיך" אני לוחשת, "זה בסדר". "אני אוהב אותך". "אני אוהבת אותך".

אני לא זוכרת הרבה

אני רק זוכרת שסמכתי עליו לחלוטין.