לפני הקריאה, מומלץ לעבור דרך הפוסט הבא: 'ברקים ורעמים: חלק 1// מטיל האימה והזוהר המבעית'
פחד. הוא אופף את כולנו.
ישנו פחד מהמון סוגים ומינים, אך לא אתחיל למנות כאן את כולם ולכן - אתמקד רק באחד: הפחד מעצמינו - ההירתעות מה"האני האמיתי" שחבוי בכל אחד מאיתנו.
מריבה.
חילוקי דעות רועמים.
אני אחד הצדדים במריבה הקולנית. מצד אחד, אני מנסה להוכיח את עמדתי ואת מחשבותיי לגבי אותו מקרה, אך מצד שני זו כמעט משימה בלתי אפשרית לעשות זאת מאחר ומי שעומד מולי מנסים להוכיח את דעתו גם.
עומדות לפניי שתי אפשרויות: לנסות באמת להוכיח את הנקודה עליה אני נשען ועל כן - עומדות בפני שתי אפשרויות נוספות: לנסות להתחיל מנקודה נמוכה הן מבחינת יישוב רעיונות הן מבחינת הקולניות של השיחה או להשמיע את קולי בכל מחיר - גם אם זה יגרור מריבה עוד יותר גדולה ותופעות לוואי חמורות שאת השפעתן יהיה קשה להפיג.
האפשרות השניה, שאינה קשורה להוכחת רעיון או השקפה היא לתת למקרה לעבור לצידי, אך כאן אני מביע אדישות ואולי חוסר התעניינות - טוב במקרים מסויימים, אך זה כלי שנועד רק ללעוג למי שנמצא מולי. אני לא שפל עד כדי כך.
לעיתים קרובות אני בוחר באפשרות הקולחת והרועמת יותר, שהיא, כמובן, להביא את עצמי ואת גופי למצב קיצוני של כעס ועצבים, צעקות שבאות לומר משהו (כנראה ^^) ותסכול משני צידי המתרס, בעיקר לי.
לעיתים ניסיתי את השיטה השנייה אשר כלולה בתגובה אקטיבית והיא הדיבור הנינוח. הייתי חשוף לשאלות יותר מתוחכמות, לתהיות יותר עמוקות אך הבנתי שלא הכל צריך להיות מתוך כוונה רעה, אלא מתוך רצון טוב (כן, טוב [!]) של שני הצדדים "להגיע לעמק השווה" ולהביא לסיומה הרגוע של ה"תקרית".
אז כן - מה הביא אותי והביא (ועוד יביא) אנשים רבים לנקודות קיצוניות כמו אלה בהן אנו מנסים להוכיח משהו - אך לשווא בשל ניהול שגוי של ה'דיון'? האם זה אותו פחד כמו שאני חוויתי מהחשש להגיע למצב פגיע בו אני חשוף לשאלות הקשות ביותר, לניתוח המפורט של המצב ועל כן - עליי לענות במלוא הכנות והרצינות, לתהיות הכי מעמיקות ולאפשרות להסתכל היישר ל"עין הסערה" בעיניים?
"ברקים ורעמים.
למה הם באים בצמדים?"
שליט הסערה ותוצר הלוואי; הדואט הסוער וההרתעה התמידית; על השאון ועל הנהור.
אם הייתי צריך להמשיל באופן מטפורי את המרכיבים ב"תרחיש האימים" של הטבע, הרי שה'סערה' הייתה זירת ההתגוששות, ה'ברק' היה "האני האמיתי" בזמן הסערה וה'רעם' היה "הרעש והצלצולים" וההדים שאנו יוצרים מסביבנו בעת הסערה.
אבל אני לא בא לומר את המשתמע מין הפואמה או מין המצב שתיארתי, אני מעלה פה תהייה יותר מחושבת: מה מוביל אותנו בזמן הסערה, להגיע למצב של התלקחות ושל שריפת פיוזים קצרים-מאוד-מאוד בשניות ספורות, גם כשקיימת אפשרות אחרת?
סערה.
זהו "טבעו של הטבע", התנהלות המציאות, "המריבה לשם ההשלמה" - כל אלה מצליחים לתאר בהחלט את הסערה שמתחוללת לא מחוץ לחלוננו, אם כי, לעיתים קרובות, בתוך קורות ביתנו. אומרים שבית אשר לא מבולגן אף פעם הוא אינו בית תוסס וחי, אלא כזה שיש משהו סמוי מהעין שקורה תחת קורת הגג ההיא. על כן, אפשר לומר שעולם בלי מריבות זה עולם צבוע ומזוייף כי הרי - אי אפשר להסכים על הכל ותמיד יהיו חילוקי דעות למינהם. אבל... מה מוביל אותנו לאותה נקודת שפל שבה אנחנו לא יכולים לתפקד בעת הסערה? התנגשות בין דעות תמיד תשרור, על זה אני מוכן לחתום. האם אנחנו מסוגלים ברצינות לנשום עמוק ולספור עד 10 בלב טרם נתחיל דיון קולח וגועש, ולא מהסוג שנובעים ממנו תובנות וההארות בסיומו?
באופן תיאורטי, כולם יגידו שהם יכולים, אך... במבחן התוצאה אנו מסוגלים ברצינות לעבור על זה?
חשוב לציין שכל הדיונים והפוסטים שאני מעלה בבלוג הזה חוויתי אותם על בשרי, אך לא כמו זה... את זה אני חי באופן תמידי ונתקלתי באין ספור מצבים שכאלה. אפשר להגיד שצברתי ניסיון חיים בתחום הזה - קצת מוקדם מהרגיל ומכאן יש לי את הניסיון בכל סוגי המצבים.
התייצבתי הרבה זמן ועודני מנהל לעיתים את המריבות שלי על האפשרות הקולחת. ומניסיון? האפשרות שאפשר לנהל שיחה תרבותית והגונה בצורה שקטה ורגועה, על אף החוסר במגן ששמו "רעם", מבלי להגיע למקומות קיצוניים. ומכאן, אגלוש לנקודה הבאה שלי:
ברקים.
בטבע, זו צורה גולמית של אנרגיה. כ"כ טהורה, כ"כ מהפנטת.
"מפלח את האוויר בכוחו ובגדולתו."
וכן - בכוחו לפלח את האוויר בכוחו ובגדולתו! היכולות הטמונות באותו "אני אמיתי". האני אשר חבוי בפנים אצל כל אחד מאיתנו, רק מחכה לפרוץ החוצה.
אך ברקים באים בהקשר של סערות: סערות וולקניות, סערת רוחות וגשם זלעפות, סערות אלקטרומגנטיות וכו' וכו' וכו'. אך ברקים מופיעים בעיקר שם! זו הדוגמה שהטבע בחר להציג. ברק בהקשר של סערה. וככה בחיים האמיתיים;
לכולנו הרי, בכל זמן נתון, יש את "האני האמיתי" - האני הפנימי, שמחכה לפרוץ החוצה. רבים הצליחו לשמור על הרמה המתאימה ביחס לחברה, לסביבתם ולעצמם של אותו רובד בנפשנו ובאיפיוננו ויש את אלה ש"נסחפו" עימו והפכו לאמת מהלכת. אך... במבחן המציאות, "האני האמיתי" הוא זה שנבחן, בעודו נשקף ממימי הסערה. צורתו טהורה ועל כן - הוא חשוף ופגיע - וביכולתו לפגוע (תשאלו את אלה שנפגעו מברקים XD). אם נעמיד אותו ביחס למציאות, הרי שהוא "האני" שחבוי בנו ואם נחשוף אותו בלי אמצעי מיגון (כמו קולטי ברקים, לדוגמה ;] ), אנחנו יכולים למצוא את עצמינו נפגעים. אולי זו הסיבה שאנחנו מפחדים לנהל מריבות, AKA דיונים קולחים, בצורה מיושבת ונאותה מהחשש שיוכלו לפגוע בנו בגלל החסך בשיריון המגן. בצורה טבעית, הגעתי לנקודה האחרונה בדיון המטפורי:
רעמים.
תופעת לוואי. בהחלט. לעיתים, הרעם הוא שנחקק בזכרוננו ובתודעתנו ופחות הברק; הוא קולני, הוא רועם והוא מבעית (ממש כמו משאית שעולה על במפר. בדוק). בהוויה התרבותית, אין כמעט אזכור לאיפיון גיבור כשולט בברקים: יש את אל הרעם הנורדי, ת'ור. הוא בהחלט שולט ביד רמה בברקים עם מיולניר, אך הוא עדיין קרוי "אל הרעם".
"הזדנב הוא אחר מלך הסערה, השליט." - אך הוא משאיר את החותם!
הנקודה היא: כשם שהברק, עם היווצרותו, מביא לזריחתו של הרעם, ככה אנחנו נוטים ליצור את "המסכה"~"המגן" מעלינו בצורת 'רעם' - צעקות, קולניות ולעיתים - קללות. מעטים האנשים שמצליחים לתצפת על ה'סערה' מנקודת מבט מרוחקת ולהצליח להתביית רק על הברק מבלי להיפגע מהגלים של הרעם והדיו (=הד). אותם אנשים מצליחים להסתכל אל "לב הסערה", אך לא עליהם אני מדבר. מה שאני מדבר הוא: אל תחקו את הטבע בהתנהלותכם! אמנם אתם חלק מהיצירה של הטבע, אך אין זה אומר שעלינו לקיים את כל תופעתיו ולקיימם במציאות שלנו.
הרעם הוא לא יותר ממסיכה קולנית ורועמת שנועדה להגן עלינו, על "האני האמיתי" והפנימי, ורבות - הוא זה שנחקק בזכרוננו.
מהניסיון שלי: אל תפחדו ליישב מריבות ולנהל מריבות בצורה רגועה. זה כמעט מנוגד בשל התפיסה השגויה שלנו על המציאות: מריבות מלוות בקולניות. אך זהו לא המצב האופטימלי: אפשר, ואף רצוי, לנסות ולהתנהל במהלך 'סערות' בצורה רגועה ולהימנע מין "טבעו של הטבע" - הרעם שבא אחרי הברק. תבססו את עמדותיכם בצורה מעולה ולא תצטרכו לחשוש מין הפירצות בחומה הבנויה~מסותת היטב-היטב סביבכם. מי יודע, מי שמולכם עשוי לא להישתמש בארסנל המצור כנגדכם. הוא יכול לבוא לדפוק על חומות עירכם כאדם שבא בסימן השלום.
יום שלישי "פעמיים כי טוב" נהדר לכולם. באמת היה פה פעמיים כי טוב.
מקווה שהשכלתם. "התיאוריה היא הניסיון, אשר 
מתמללת את החיים לפי נקודות מחשבה נוחות". תהנו ממה שיש לי להציע לכם. תנצלו אותי. :]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט