פסיכומטרי.
הסימולציה היום הוכיחה לי כי תרגול הכתיבה יכול לשפר פלאים את ההרגשה במהלך הבחינה.
אפשר לומר שאני נוטה לדעוך במהלך הבחינה ושום גורם מעורר לא יכול לתקן זאת. אבל ההרגשה כי הצלחתי לצלוח את מטלת הכתיבה בלי יד מפרכסת ועם הרבה תובנות שנשפכו מראשי אל הדף - רק הועילו לי.
כבר בעבר הייתי במעמד הכתיבה הזו. אימוץ העט/העיפרון לחיקי, ריפרוף קל ו'היידה! לעבודה!'.
היום, למדתי על עצמי כמה דברים:
*אין דבר העומד בפני כוח הרצון. גמרתי לומר בליבי כי אצליח לסיים את מטלת הכתיבה-הכל-כך-קשה הזו לפני תום ה-30 הדקות שהוקצבו לכך. ואכן כך קרה.
*על כל נושא מוקרץ מאני-לא-אגיד-מהיכן אפשר לכתוב משהו. כל דבר. הכל תלוי עד כמה האדם הכותב פתוח לרעיונות.
*תרגול מאסיבי של כתיבה יכול רק להועיל. כמו כאן בבלוג הזה, לדוגמה.
*אפשר לשמור על כתיבה אחידה לאורך מטלת הכתיבה בלי לאבד את העשתונות.
הסימולציה עצמה? עברה בסדר גמור. שיפרתי ב4% מהסימולציה הקודמת - ועכשיו אני יודע היכן נקודות החוזק שלי והיכן אני צריך לשים את הדגש בשבוע הקרוב.
לא הנושא הכי אידאלי לדבר עליו, אבל אחרי החששות שהצטברו בי לקראת אותו מבחן-בוחֶן - אני מרגיש כי הכתיבה כאן היא סוג של פריקת כל עול שנאגר בי.
לכתוב על הכתיבה. אירוני משהו.
על כל פנים, יום נחמד מאוד עבר עלי.
ואכן - הצלחתי להסיק תובנות מין היום הזה. משתכלל מרגע לרגע. ועדיין מאושר.
"בכוחן של המילים להפוך ציור לאלף מילים, עכבר לפיל וחלום נושן לשיר."
ואכן, שורות אלו ,אשר ריצדו לנגד עיניי כמעין חיזיון, הומחזו עתה למילים. ^^
אירוניה, מישהו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט