...And here, at last, I discover a strange truth

חבל שלא מייצרים רק מנטוס בטעם לימון.

אחרת - הייתי קונה על בסיס שבועי ומתענג על כל סוכרייה.

(וגם רופא השיניים היה נהנה במיוחד)

פנטזיה שכזו, להינות ממנטוס שכזה;

טעמו המסחרי לא ממעיט מערכו, אלא משאיר טעם של עוד.

מנטוס צבעוני, בערבוביה של ממש.

לדלות מתוך האריזה את הסוכרייה הטעימה מכולן זו משימה קשה.

'אולי הפעם יצא המנטוס המיוחל? כמה אפשר לקוות?!'

וכשהוא יוצא, ההתמכרות רק מתחזקת.

כי בימנו קשה למצוא את הטעם הזה.

אפשר להתפשר, אפשר להתאכזב.

אפשר לקוות, אפשר לרצות.

אפשר להתענג, אפשר ללעוס.

אפשר ואפשר - אבל מה נותר?

להתמסר לטעם, להתאהב בארומה.

למה לא מרכזים במקום אחד את היופי הזה?

במקום אחד - כינוס של כל הטעמים הטובים.

לא רק לימון אלא גם טעם קולה.

טעם תות, טעם תפוח. אבטיח בוודאי!

אבל לימון כסולו לא יככב. לא בסיבוב הנוכחי, בכל אופן.

אסופת חמשירים על ממתק אהוב.

ככה ידברו על ממתק שצבעו כפז ושטעמו נהדר?

האם לרצות משהו במישור אחד תואם לרצון למשהו אחר במישור מקביל?

רמיזות, מילים החבויות בין השורות, להקרין אמת אחת על משניה.

כי בסמליות עסקינן, מטאפורות כאבן דרך.

אפילוג.

מנטוס בטעם לימון.

לימון מוסיף המון.

אם החיים נותנים לכם לימונים, קחו אותם כי 'היי! לימונים בחינם!'

אם לימונים קיבלתם כשי מהחיים, הכינו מהם לימונדה.

'לא כל הנוצץ זהב' - אלא אם מעטפתו היא מט, טעמו נהדר ואז בודאי צבעו כפז.