...And here, at last, I discover a strange truth

רחובות הלילה מוצפים בשקט חרישי

כאילו הדממה משייטת בין פנסי הרחוב.

לעת ערב, שמיים שחורים -

עננים מלאי תהיות מגוננים על ההלכים.

שתיקה. מחשבה.

שקידה על קנקנו של יום.

נסתרי היום בוקעים מבעד לעבי הרקיע

ומציפים העיניים, ממלאים הראש בהארות.

השתיקה גוברת. הלילה סוגר מבפנים.

הרחוב משתרך אל מבעד לשכונות, אל מעבר לאופק.

רק אני מתבונן השמיימה, רואה הכיצד סממני היום החולף

שולחים ידיהם אל הכוכבים, מדליקים אותם כנגד שעת הדמדומים החובקת.

מאורי הרחוב ממלאים העננים האפורים לעייפה בגווני העלים הנושרים

מציפים את משמר הלילה בזוהר שלהי הקיץ.

מאירים הם כל לבט, התחבטות ושאלה

כמו נר בלב חדר שחור, כמו אלף שמשות בחלל החיצון.

לעת אשמורת אחרונה, העננים העמוסים לעייפה התפוגגו.

השקט התמוגג, החושך נבלע באופק אל מול אור ראשון.

השמיים שובצו באריחים בהירים של כחול וים, בזוהר עמוק של תכול הספיר.

ואני נותרתי עם עייני נישאות אל-על, נפעם למראה חילופי המשמרות

של משמר הלילה עם אבירי כוכב הבוקר.

מצפה לראות אילו סודות עתידים להתגלות

עם שחרו של יום חדש שמחכה רק לקרות.