...And here, at last, I discover a strange truth

שעת לילה מאוחרת. אשדוד. 

השעה 12:00 ומשפחתי הצטופפה לרכב ונסענו לכיוון באר שבע כי אח שלי הגדול שהתלווה אלינו לומד בבן גוריון.

השעה עכשיו 1:00. 

פנינו מעדו עתה לכיוון עפולה, כשהנווט מורה על הגעה משוערת בסביבות 2:30. 

הנהג של הרכב, אבא שלי, לא ישן טוב בלילה שקדם לנסיעה הזו, התכונן לנסיעה מבאר שבע לעפולה, כשהתחנה הראשונה היא קפה.

אני עם האוזניות מעלי. כל המשפחה ישנה (חוץ ממני וממנו כמובן).

היצר הפסימי שלי, שאני מתעב כל רגע במחציתו, נדנד לי והחלטתי להיות אופטימי מעשי.

השלב הראשון היה לנתק את האוזניות ולפתוח את הפה. 

במשך שעה וחצי דיברנו על כל מה שעלה לי על הדעת:

פילוסופיה תנ"כית, הבגרויות הקרבות שלי, השירות הצבאי שלי, מה אעשה בעתיד ועוד שאר מיני ירקות.

מעבר לזה ששנינו השכלנו מהשיחה הארוכה, למדתי לקח חשוב שמעתה לא ייקרה לקח, אלא ייקרא "בדיעבד שהקדים את זמנו":

אם אפשר לעשות משהו בנדון, תעשה;

אם המצפון מנקר לך בלב וצובט לך בראש, תפעל;

אם פסימיות זחוחת מראה משקיפה מבעד לחלונך, הגף תריסך והאר באור ורדרד של אופטימיות.

למדתי, תוך כדי התבוננות (ומתוך השראה גמורה לפוסט הקודם שלי), שכדאי להחכים ממעשי העבר, וליישם את משנתם של אנשים נבונים כדרך-פעולה.

מה גם, שהשיחה שניהלתי עם אבא שלי בהחלט עזרה לי לעשות סדר בראש. לדבר את זה החוצה מועיל כמעט כמו להעלות זכרונות ומאורעות על הדף.

תהיו פעילים. אל תחששו לפעול. תהיו המעצבים של חייכם.