הייתי רוצה לקחת אתכם למסע בתוך המחשבות שלי ולו לרגע קט, ואוכל להקדים ולומר שטרם מצאתי את התשובה (תשובות?) אותה אני מחפש, אך כבר מעכשיו אדע לומר רק זאת: הדרך הייתה ועודנה ארוכה וקשה, מתקילה ומלאה בחששות.
מסע בקיפולי מוחי//למצוא את עצמי.
הגענו עתה ללובי הכניסה של מלון הארבעה כוכבים וחצי: "פעמון המחשבות - Think `n` Bell". הממונה על הדלפק ייפנה אליכם על מנת לסייע לכם להגיע אל מחוז חפציכם: הגיגית המחשבות, מעלית הזמן או בכלל המדור בקומה הנסתרת.
חבל.
עשו הרגע עבורכם את הבחירה.
נשאבתם אל מעלית הזמן ונזרקתם אל...תקופה טובה?
הכל טוב ויפה. נהדר ומקסים. כמעט עושה בחילה.
לאחר שהעיניים שלכם בהקו ונצנצו, הגיע הזמן לשלוח אתכם לשלב הבא: "מהפח אל הפחת."
כעת, אתם על המסוע, מתניידים אל עבר זכרון צורם.
אתם רואים את זה מגיע, אך ככל שתנסו להתחמק יותר, ככה תשאבו במרץ רב יותר.
שמיים קודרים ועטלפים ועוד מוטיבים של יגון ואכזבה.
וואלק יופי.
אחרי החלום-בלהות-כביכול, הגיע הזמן לעבור למטרה הבאה.
בעצם לא. למה לעבור בעצם?
לפחות נעלמה הבחילה.
הכאב והמחנק, הצער והרעידות.
לא טוב? עכשיו הזיכרון הטוב נראה כמו שקר שטוב לחזור אליו.
והנה כמו בסרט, נפלתם לתהום ונחתתם על ענן.
ענן המחשבות.
פחח. ענן המחשבות.
הגעתם לאגף השני של המוח המתנוון ושמו: "אני חושב משמע אני קיים."
שמה תראו כל מה שהראש שלכם מסוגל לייצר:
קונספירציות, פרנויות, כיסוי מלמלה של שגיאה אחת גדולה.
פרשנויות עילגות, משקפיים ורודים וסכינים.
מלא סכינים. בכל מקום שבו היה זיק של רגש תראו סכין.
ניסיתם לנדוד במחשבה אל אגף אחר של קפלי המוח, לחשוב.
לחשוב!
הגענו למקום טוב יותר.
לחשוב!
מקום נינוח יותר.
לחשוב!
אם היו ספקות, כרגע המוח נותן אשליות.
מה שאתם מדמיינים בראש נראה הגיוני ואוטופי לפתע.
מה לעשות שפה אין סופים טובים ואין לב ענקי שנוצר מעננים.
וקופידון. ואהבה גדולה. וחיבוק חם. ומגע שמעביר צמרמורת בגוף.
ואז תעלה כתובית THE END כשמנגינת סיום חותמת את שובר הקופות הסוחף של עונת הקומדיות הרומנטיות.
כמו קאנון, כל המוטיבים של המחשבות המייגעות והזכרונות המודחקים שזורים זה בזה
בעודינו מגיעים לאגף האחרון - "המדור הנסתר".
שמה טמונים הרצונות האמיתיים שאנחנו מפחדים לומר בקול.
אותו דחף ייצרי לעשות כפי שהמחשבות מכתיבות.
לומר מה שהלב חושש לזכור.
חבל שהלב בעל אחוזי נכויות ומקבל קצבה מביטוח לאומי. לא הייתי מפקיד אצלו כסף, אם אתם מבינים אותי.
כאן חיים הפחדים. החשש הבסיסי מרצון אמיתי שיצא החוצה בצורה עקומה.
ואז יאמרו: "פחד זו אשליה. דברים אולי קשים, אך פחד ניתן להתגברות."
אז זהו. שכן.
או שלא.
הרצונות האמיתיים לא יצאו מהקומה הנסתרת. עדיין. או שלא בחיים האלה, אם בכלל.
קשה לדעת אם משהו מהרצונות האמיתיים האלה יזכו לראות אור כוכבים מלטף.
עדיף בעצם שלא. אור כוכבים זה לא משהו.
כמו האהבה האמיתית כלפי מישהי, כמו הרצון לומר דברים שהכספת המחלידה כבר לא יכולה להכיל.
כמו החלומות התועים שאיבדו דרכם ואינם מצליחים לעלות בחזרה בסולם.
או במעלית. עדיפה בהחלט המעלית.
אחרי שסיימנו את סיור ההיכרות ב"פעמון המחשבות - Think `n` Bell", הגיע הזמן להיפרד מהעיסה הורודה שבאמצעות תמרון די פשוט של הורמונים ושאר מיני אותות חשמליים, מצליח לגרום להשתגעות של ממש לפחות פעם בשבוע.
בעיקר בסוף-שבוע.
קשה באמת לתאר מה קורה כשפיסת מידע נכנסת אל המכונה הלא משומנת בעליל שנקראת מֹח, אבל תודו שזה לא קל למצוא תשובה לשאלה פנימית כלשהי, נכון?
אני לא יודע מה בעצם האני שבי מחפש בעצם. הוא ימשיך לחפש ואני אמשיך "להנות" מהתהליך הנחמד הזה.
העיקר שלא משעמם לו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט