לכבוד היום הארוך בשנה - יום ההיפוך הראשון - סיפור בארבעה חלקים (ואפילוג) על ארבע עונות השנה. אשמח אם תקראו! שבת שלום 
קיץ.
היא הלכה על החוף, שערה התנוסס ברוח.
שמש יוקדת דרה בצהרי היום, שלחה אותותיה לכל היצורים החיים.
רק היא - נעמדה כנגד הים הנושק את החול, וצפתה אל האופק, מחפשת היגיון.
היגון עלה מן התהומות העמוקים של נפשה והיא רצה בדימיון.
ביום הארוך בשנה חיפשה משמעות, ביום ההיפוך חיפשה את ההתחלה שדבוקה אל הסוף.
אוויר הים היה צלול כבדולח, וריח המלח עטף את האוהבים.
היא פסעה יחפה לאורך קו הסוף, חיפשה את אשר אהבה פעם וזכרה עוד את טעמו המתוק.
ואולי - ביום הזה יחול מהפך בראשה ביום שבו מאור החמה ולובן הלבנה יתחילו להתקרב בשנית.
עמדה היא על גג העולם, זכתה לראות באור וגם בטוב, אך שכחה היא איך קמים מן הקרשים, איך מתמסרים לעצמך.
ביום הזה יחול מהפך בראשה. ביום הזה תחל לשקם את עצמה. ביום הזה תזכה להתאהב בעצמה מחדש.
סתיו.
היא פסעה בשבילי הפרדס. שלהי הקיץ הורגשו והרוחות נשאו את הבשורה.
החולות רצפו את דרכי ההולכים, העלים נתנו משוב על הסערה שעומדת להתחולל מבפנים.
רק היא - אספה את העלים, איגדה אותם לנזר שברירי, עם הצבעים שפעם זרמו בדמה.
היא חיפשה את הקול הקורא, תרה אחרי מנעמי ליבה.
הרוחות נשאו את הבשורה, הרוחות נשאו את הבשורה.
היא עדיין לא הייתה שלמה כמו שייחלה, ניסתה עדיין להתחקות אחרי צעדי אהובה.
נסיכת האגדות. מלכת האהבות הנשגבות. הממלכה היא החום והמגע ונתיניה - הרגשות המאכזבים.
היא הרגישה את זה מגיע, צועד אליה ממרחקים. היא חשה את זה, מייגע - וניסתה להתנחם בזכרונות החמים.
פריטות הלב הדהדו בראשה ביום שוויון הנפש בין החמה ללבנה. הצלילים היו מדויקים, אולם - התקשתה להתנועע לפי צליליהם הרכים.
הריחוק בין הדימיון למציאות החל, כשזאב הגבעות נפרד מן הבז הדואה בהרכנת ראש ובברכת שלום.
צינת הקרח עטפה ליבה ושכחה היא איך מרגישים. כי אולי, אחרי מחזורים כה רבים - זכרה שהיא עדיין שחקנית במשחק החיים שלה.
חורף.
היא דילגה בין שלוליות הגשם. החורף פצח בסימפוניה של רגשות.
רוחות קרות נשבו בחוץ והסערה איימה לפרוץ מבפנים.
רק היא - הסתגרה בתוך עצמה, מנסה להתגונן מפני רעמי ליבה.
היא חששה שלא תוכל לראות את הסוף, היא חששה, שמא, שלא תוכל לראות את הטוב.
השמיים הקודרים אפפו את ראשה וברקים פעמו בעינייה.
היא ניסתה להתאושש ממסעותיה הקודמים, אך לא יכלה להרפות מהמחשבות על ימים חמים יותר.
הנזר התהדק, החולות נישאו הרחק. טיפות הגשם ריצדו על חלונה, ניקוו על אדן צוהרי ליבה.
אקורד צורם התרומם ממעמקי נפשה, החלה לחוש במועקה שבלכתו ממנה.
עתה התחמקה מן טיפות הגשם, על אף שאהבה את מגע השלוליות בשולי מגפיה.
פחדה שאהבה כזו תפגע בה, פחדה - שתחדור את מחסומי ליבה. האוהב גשם ונרתע ממגעו - האומר "אוהב אני אותה" - ונרתע מאהובתו.
היא לא פסקה להאמין, היא לא חדלה לומר "האם?"
האם היא תמצא אהובה שנבלע בין פרחי הגן? האם תעמוד ללא חשש בגשם ותשלים עם מה שקרה ותצעק: "התעזובני?"
הבשורה נשבה באוזנה, לחשה על שובם של הימים החמים.
הלילה היה ארוך מנשוא וידעה ש-מן השפל אנו מתרוממים ונפתחים אל השינוי הגדול שבנו. היא ידעה שאחרי שהתנסתה קצת בחיים - תוכל היא להבין.
להבין מה שלא ידעה בקיץ האחרון.
אביב.
היא רדפה אחרי פרפרי ההתחדשות בדימיונה. ריח הדרים נישא באוויר.
עלי הכותרת התרוממו אל-על, צבעו את המרחבים הרחבים בצבעים חמים ומחבקים.
רק היא - ישבה והקשיבה לבשורה שמלאה אותה בחמימות אין-קץ.
היא רצתה לרוץ בשדות, היא רצתה להאמין. היא רצתה לצעוק אל אוויר העולם: אני מרגישה, אני אוהבת!
אולם היא הייתה מדודה בצעדיה, חידדה אוזנייה למשמע ציוצי הבוקר, פקחה עינייה למראה פריחת האירוסים המאדימים.
היא רדפה אחרי פרפרי ההתחדשות במקום אהבתה הראשונה, היא חיפשה את הקול הקורא. תרה אחרי מנעמי ליבה.
ולפתע - אהובה, שהחזיקה פעם קרוב לליבה, נישא לנגד עינייה לעת הגשם האחרון.
אחרונת השלוליות נעלמה באוויר. אחרונת הטיפות התנדפה מן הזכוכית. אחרון הרגשות נספג על אדן צוהרי ליבה.
הבשורה לא שיקרה, הבשורה לא שיקרה.
ימים חמים הביאו ביכורים עימם ועתה - הוא נותר עבורה רק כזיכרון ישן שעלה בפעם האחרונה מן תהומות השכחה.
פרפרי ההתחדשות הובילו אותה אל מקום היקוות משקעי החורף וחזתה בתכול המים, בירוק העלים, בחמדת האוהבים.
כל הנחלים מגיעים אל הים. כל האוהבים צועדים להם שם.
היא צעדה בראש מורם אל עבר השמש השוקעת, חולפת על פני הגבעות הנישאות.
נפשה ידעה איזון. מחשבותיה ידעו רגשותיה.
וביום השוויון הזה לא חששה מפני המחזור שעומד להתחדש.
אפילוג.
קיץ.
היא הלכה על החוף, צמותיה נחו על כתפיה.
נשאה ראשה לשמיים - ראתה את הבז הדואה. הביטה אל מעבר לשדות - וראתה את זאב הגבעות.
היא ידעה כי הקיץ החל, היא חשה במי הים החמימים משתכשכים בין רגליה הקטנות.
הקיץ שוב הגיע - אך היא לא הייתה כבעבר.
הקיץ שוב הפציע - אך לא איבדה את עצמה בשנית.
היא ידעה כי הלילה יתארך מעתה והיום - יתקצר.
היא ידעה שעם השמש היא זורחת ועם הירח - היא שוקעת במחשבות.
היא מצאה אהבה חדשה. היא ידעה נחת עבור עצמה.
היא הייתה שלמה כמו בראשיתה. היא הייתה שלמה כמו בראשיתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט