הוא בהה לו בקיר, שמע איזה שיר
חי לו בְּבית בקצה של העיר.
השיר עוד התנגן, הלב המשיך לדרבן
והוא נותר לו במיטה ער, לא ישֵן.
לפתע, כמו מחלום, לרגע - הסיט מבטו פתאום
למשמע כניסת הרוח אל זה המקום.
החלון נפתח, והלב כך צנח
למראה הלילה שידיו אליו שלח.
הוא נשאב מן החדר, היישר אל אי-הסדר
"אולי משהו כאן כלל אינו בסדר?"
ניסה הוא להתנער, בעודו הוא גוער
"מה עוד יהיה, זה כלל לא עוזר!"
החושך אותו עטף, מחדרו עתה נחטף
והרגיש כי כל חלק בגופו בזה הרגע נשרף.
הכוכבים אז נכבו, ותחנוניו לא עזרו
הרגיש כאילו אישוניו כמו בור נפערו.
אחרי לא מעט זמן, התיישבו הם על ענן
"מה אתה רוצה ממני?" שאל הביישן.
החושך לא השיב, רק המשיך להקשיב
למשב הרוח שאותו לא הִכְזִיב.
הרוחות כך נשבו, על גב ענן הם רכבו
וכל התחושות החמות אותו כבר עזבו.
הרגיש רק בקור, שנפלט מן השְחור
שמילאו אט-אט בליבו את החור.
ואז זה קרה, מה שהחשיב אז כנורא
לעת התמלאות גופו במורא:
השְחור את ברדסו פשט, והסיט אליו את המבט
והבחין אז בשביב אור שממנו נפלט.
בהתחלה לא הבין, במה הוא מבחין
"בשְחור או באור? ההבדל כה עדין."
ובזאת השאלה, מצא את התשובה
לסיבה למה החושך אירח לו חברה.
חשוך או מואר, בהיר או מושחר
אין כל הבדל - וזה מה שמוזר:
שניהם הינם הך, לבל זה יישכח,
והחושך אל זה כיוון, על מנת שיווכח
שההפרדה נמצאת היכן שמציבים אותה.
המשיך לו המסע, והעב כך פסע
בשמיי העיר המוארת והיפה.
והענן אז נפתח, ולמטה הוא צנח
ודאה מעל ההולכים כשאת ידיו הוא מָתַח.
והרוח כך נשב, ואל מיטתו לבסוף הוא שב
התעטף בשמיכתו, הרים ראשו וחשב.
הוא שקע במחשבות, תהה לגבי הבאות
ואת ליבו מילאו עתה תחושות עזות.
"אין טוב בלי רע, אין פחד בלי גבורה
ואל לנו להירתע מדרך שבה ישנה מַהְַמוֹרָה.
כי הם אינם הפכים, אלא אחד את השני מזינים
כי זוהי הדרך בה החיים מתנהלים."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט