איך לתאר את הרגע שבו הזמן עומד לו כאילו מלכת?
לרגע הזה הרבה פנים. הרבה שמות. הרבה נופים.
אני יכול להיעמד תחת כיפת השמיים הכחולים, לראות איך להקת ציפורים חולפת מעל ראשי.
צפייה ממושכת אל האופק, אל מעבר להרים. ניסיון לקלוט את כל מה שיש לסביבה להציע.
אופניים יכולים לחלוף ברחוב ליד, כשקול פעמון שורק באוזן.
זה יכול להיות בלילה. עלטה גמורה. הכוכבים ממזמן הגיחו בשמיים והלבנה המשיכה לשחק במחבואים.
אור קלוש ממנורה סמוכה בחדר פועמת בקצב אחיד, מהבהבת קלות ונותנת אותות של שקידה ושקיעה.
כל מה שנותר הוא לשמוע את הדממה, להסכית לרחשי הלילה, להישאב אל הרִיק כמו עש ללהבה.
מעמד השקיעה. בחינה ממושכת של הרחוב הסואן לעת תום יום עבודה גדוש ועמוס.
ברגע הזה, למצוא את השקט הפנימי ולהתבונן אל תוך-תוכי השמש המאדימה לעת צביעתה את השמיים בגוונים של חיים.
רק הרוח מלטפת את האוזן, הצמרמורת מטפסת במעלה הגוף ורק מגעו הקר של הנוף החובק מעורר השתאות.
לרגע הזה הרבה פנים. הרבה שמות. הרבה נופים.
הרגע הזה משקף את הגעתנו לשקט נפשי ברור וחד, שבו אנו פתוחים אל הסביבה והבפנים שלנו קולט את הבחוץ כמעט בשלמות.
לרגע הזה הרבה פרצופים - הוא יכול להיות רגע שנצרב בתודעה.
לרגע הזה הרבה כינויים - הוא יכול להיות משמח או עצוב, מעורר השתאות או יראה.
לרגע הזה הרבה תמונות - הוא יכול להיות מאופיין באינספור תיאורים, באינספור תחושות. היריעה קצרה מלהכיל והראש עמוס לעייפה.
ברגע הזה הזמן נעמד מלכת.
מהו הרגע שעבורכם הזמן עמד מלכת? האם הוא מתחדש כל יום? האם זה רגע בדיד ויחיד שנצרב בתודעה? האם הוא עולה על דלות שפתיכם, בנבכי ראשיכם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט