...And here, at last, I discover a strange truth

נעמדתי מול הקיר, ופניי החווירו כמותו.

נעמדתי מול הקיר, ועייני התעמעמו כמותו.

רציתי לעבור דרכו, לקפוץ מעליו, לזחול תחתיו.

רציתי - אך כל שנותר הוא לבהות בלובנו האינסופי.

צבעו הלבן הזכיר את הנשכחות. צבעו הלבן יהווה הטריגר לבאות.

התבוננתי בשקיקה לראות אם משהו יבעבע אל פני שטחו.

ייחלתי שאוכל להבין את פשר הדבר.

אולם - כל שקיוותי הוא שרק אכיל אותו.

הושטתי לפתע ידיי קדימה, הרגשתי את מגעו המחוספס.

לקחתי את שתי זרועותי, וניסיתי להיאחז בזה המסך.

כל שראיתי היה רק הקיר. כל שעיניי הבחינו היה בסך-הכל תווך בלתי-שביר.

דעתי נטרפה, לטשתי עייני בלובנו. ניסיתי להבין את פשר הדבר, קיוויתי רק להכיל אותו.

פתחתי את ליבי, חידדתי אוזניי. השכלתי להבין ברגע שהחלו לזרוח עיניי.

התחלתי לחשוב - והמילים נכתבו על הקיר. זמזמתי מנגינה - והוא החל לשיר.

סיימתי לכתוב עוד פרק - יסודותיו התחזקו. פתחתי אחד חדש - והמשפטים עליו נחקקו.

התחלתי לצייר בראשי - והצבעים ריקדו עליו. התחלתי לצעוד - ונעליי הפכו לנעליו.

האהבה משחה עליו גוונים של אדום.

ההתחלה החדשה פצחה במחול של לבן וירוק.

חלומותי, כמו המטרה אליה כיוונו, צבעו אותו בכחול של יום.

שירי, מנגינותי - כמו דגדוג סחטו ממנו צחוק.

נעמדתי מול הקיר, ופניי זהרו כמותו.

נעמדתי מול הקיר, ועייני בהקו כמותו.

רציתי לעבור דרכו, לקפוץ מעליו, לזחול תחתיו.

אך הבנתי עכשיו שכל שעלי לעשות הוא לחיות. להינות. לקרוא בקול.