לפעמים נגמרות המילים, ועדיף לשתוק.
לפעמים, הגמגום תופס מקום ואיני מצליח לעלות דבר מה על שפתי.
ממש לפעמים, כל מה שצריך לעשות זה להרפות. להתבונן ולהרפות.
אתמול היה המבחן האחרון במסגרת בית הספר.
אני תמיד נזכר בדברי חבריי שסיימו לפניי מחזור אחד ולפני שניים אומרים: אתה עוד תתגעגע לתקופה הזו.
הם אומרים לי גם, הם אומרים.. הם אומרים שהמבחנים לא הסתיימו, בייחוד לא המבחנים מהסוג הכתוב.
"בגרות", הם אומרים לי. "בגרות זה כלום לעומת מה שיש בהמשך. תבוא למבחן אמצע סמסטר. תסגור שבת."
הם צודקים. התקופה הזו קשה, אבל לא כמו ההמשך.
זהו קדימון לבאות.
הייתי בכור היתוך שנקרא "בית-חינוך" שנועד לתת לי הצצה למציאות.
תמיד הזכירו לי, שלא משנה כמה היה קשה, כמה הכנתי את עצמי למבחן כזה או אחר, תמיד יש את הדברים הגדולים יותר, אלו שבאים כתשובה לניסיון הגשמת החלומות שלי.
אבל ברגעים האלה, השתתקתי מולם. לא כי חלילה נגמרו המילים או שנכלמתי אל מול ההתמודדות שלהם כנגד שלי.
פי התמלא מים מאחר שהבאר הוצפה. באר מרוצפת אבנים חלקות למשעי או מחוספסות למגע. באר חצובה עמוק-עמוק, שמגיעה אל מעבר למי התהום.
הבאר עמדה יתומה במדבר, חיכתה שפני הסף שלה יתמלאו סופסוף. כשהתמלאה באלה המים, התמלא פי גם כן.
אין שומעים במדבר.
פי התמלא מים ולא יכולתי לומר שום דבר שיוכל לשכנע אותם ללגום ממי הבאר.
תקופה זו שהסתיימה אינה בסימן עצב ואינה בסימן שמחה.
התקופה הזו הייתה - וטוב שקרתה.
התקופה הזו באה אל קיצה - ואין זה אומר שאפצח במחול או בסערת רגשות.
המשכילים שהקדימו אותי. החכמים שכבר עברו לתקופה הבאה. ה"אני" בעתיד, שכבר חצה את החציצה בין המדבר לבין השדות.
כל אלה באים מהתבוננות אחורה אל תקופתי זו שבאה אל פרקה ולא מהתבוננות כאדם שעוד צועד בשבילי החולות שרגליו עוד מדשדשות בהן זה זמן רב.
החכמה בדיעבד. הסקת המסקנות המאוחרת. הנוסטלגיה הרעילה.
עם כל האהבה שלי לשנים שחלפו, צריך לדעת מתי לומר להתראות.
לא אפגש עם התקופה הזו שוב כתקופה. בעתיד, יזלגו טיפות הזיכרון מפי הקנקן הישר אל גרוני, בעודן מערפלות את הרגשותי ומחלחלות אל תחושותי, כאילו ישנה דרך מוצא במחשבות הישנות מן העתיד הבועט.
התקופה הזו הייתה מאתגרת. התקופה הזו הייתה מחשלת.
אני לא עצוב להיפרד ממנה. חיוך קטן מופיע בצד הלחי שלי כאילו אני מאותת על הכביש לפני הפנייה להמשך החיים.
כל התלאות שיגיעו בעתיד. כל הקשיים שעוד יתקילו בדרכים שעוד אצעד בהן.
לא אומר כי התקופה שקדמה לעתיד הייתה קלה.
אומר כי התקופה הזו שבאה אל סיומה, שחצתה עתה את קו הסוף מיצתה.
הקיר עתה לבן כמו זריחה בחורף, מחכה להימרח בצבעי שקיעה של קיץ.
הגיע הזמן להתקדם. להתבונן לאחור רק כדי ללמוד מהעבר, לאפשר להווה להתמתח ולעתיד להשתכן במרומי ראשי.
אין החכמה בדיעבד תועיל לי בהמשך, כשאר הכלים שאקח איתי כצידה לדרך.
רק למדתי מתקופה זו ועכשיו - אני אדם לעצמי. מוכן? רק הזמן יוכל להגיד. כל שנותר לומר, עכשיו כשתמו כל המילים, הוא שלום.
"החיים מתקדמים לא למרחק, אלא לגובה. הם אינם מסומנים כתחנות לאורך הדרך, אלא כיעדים שמושגים עם כל שלב-סולם שאנו גומעים. לכוון גבוה. לנתר חזק. להצליח בענק."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט