האווירה הייתה שקועה במחשבות והעננים היו מובלעים בשמיי האנשים הבוהים.
יכולתי לשמוע כיצד נהימות הציפורים מהדהדות באוזניי המסכיתים, גורמות להם להתנחם בתריסיהם המוגפים.
השקיעה הזמינה אל קרבה מיני גוונים ותחושות, שאפפו בלא יראה את פנינת השמיים הסהורה למחצה.
כוכב המערב הצית את הלהבה בשמי הערב, שהבעירה בבטנם של העננים כסופי הבטנה את אוּדי היממה החולפת.
תכולי הזנב כשכשו באחוריהם למראה נדידת עורבני הרקיע אל מושבם בפסגת הר האדונים.
משב בין הערביים השיב לי את תחושותי ונתן משוב על הסערה שעוד משכה לי בשוליי חולצתי, בעודה מחפשת מחילה לזחול בה.
שלוחות החמה ריצדו מעל שערות הפוסעים וחדרו הישר אל עין הסערה וגירשו אותה עם לפידיהן הלוחשים ואַדָּרוֹתֵיהֶן המאדימות.
יכולתי להבחין איך הכל מתכסה בעלטה מוחלטת ואיך הוא מתנער מן שיירי המחשבות, שכבר שקעו בין ההרים קְטוּמֵי הראש, בייאוש גמור.
כל שעשיתי היה לשבת ולראות איך האופק סוגר על מושבי ביתנו כמו גדר חייה, שמפרידה בינינו לבין התמימות העזובה.
כל שהתאפשר בידיי היה לשרוק אל הרִיק כמו חרב, שפילחה את כבלי השתיקה הנאלמת, ולהעיר את בָּאֵי תבל מתרדמתם הנצחית.
אולם, שקעתי גם אני, כמו הגֵרים מקצוות הארץ, בשקידה על הכרת תוכן עבי השחקים במקום לנצור את צורתם האמורפית המאלחשת.
נפלתי מן מצוק התהיות הישר אל מצוד התהומות.
רוחות הערב דעכו ממרחקים וגלי האור הגבוהים קרסו תחת שמיכת השְחוֹר המתהדקת.
החמימות עוד מילאה את ריאותיי, ונשימותיי היוו מפלט לכובד הָגִיגַיי.
היינו רק אני, כִּיסְאִי ושני כדים זָבֵי רֶגֶב שניצבנו כנגד סף המַרְצֶפֶת לעת רדת הלילה וצאת הכוכבים.
לא יכולתי שלהתעלם מן המראה, לא כפי שהיטבתי בעבר. לא יכולתי למצמץ מבלי לקלוט את משסביבי, הפעם.
תפסתי בדימיוני את המראות שחמקו ממני בעבר. תפשתי את העולם כפי שמעולם לא ייחלתי. בהינד עפעף שהיה חסר לי בעבר, יכולתי להבין את פשר הדבר, והפעם - ראיתי וגם הבחנתי את שהיה שמה כל העת, אך נזל מבין אצבעותי כמו כדור שהחמיץ את צורתו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט