...And here, at last, I discover a strange truth

בצאתי מהבית, אני עובר בין כל החדרים.

סוגר כל חלון, אך לא מגיף את התריסים.

בודק אם יש מישהו בבית, אך רק אני עוד צועד בו.

מכבה אני את כל האורות, אך מדליק אחד באופן מכוון.

אם זה רק אני, או שאני האחרון לצאת מהבית:

אני תמיד משאיר אחרי אור אחד בודד שיידלוק.

אור הכניסה. אור החזית.

אולי זה בזבזני, או אפילו מיותר.

זה ייקרה, סביר להניח, רק בלילה,

או כשאני יוצא בידיעה שאחזור רק מאוחר.

בערבי חג זה יקרה תכופות יותר,

ובערבי שישי קל וחומר.

פני הבית כאנשים בקירבו.

אור אחד בודד יאיר את הכל.

כמו להבה המועברת מאבוקה לאבוקה

ככה יידבוק האור באנשים הנהנים ממגעו.

תמיד אשאיר אחריי אור דולק.

תמיד אדאג שצל יזדנב מאחורי על סף ביתי,

כי ביודעי כי אני יוצא עתה ממשכני

אני עתיד לחזור אליו

והאור יקבל אותי אליו בזרועותיו.