...And here, at last, I discover a strange truth

היום קיבלתי שיחת טלפון מבית המוסיקה העירוני.

"שלום, א"ס? רצינו להודיע לך שאתה צריך להחזיר את כלי הנגינה שלך עד ליום החמישי הקרוב."

עכשיו, העניין היה כזה:

אני תלמיד נגינה בבית המוסיקה העירוני אצלנו כבר 9 שנים. בית המוסיקה מנגיש את הנגינה ואת הלימוד שלה באמצעות השאלת כלי-הנגינה (תלוי איזה) למשך תקופת הלימודים שלו במוסד. מאחר ואני סיימתי את שנתי האחרונה בבית הספר ומכאן - גם את השנה האחרונה של לימודי הנגינה בבית המוסיקה - אני נדרש להחזיר את כלי הנגינה שברשותי.

לקנות קלרינט, אפילו חצי-מקצועי, עולה המון. משמע - מיום חמישי, לא אוכל להמשיך לנגן על הקלרינט, לא כפי שהייתי רגיל, בכל אופן.

הקלרינט הוא חלק ממני. זו ההנאה שלי. 

עכשיו, המשמר שלו נגמר ואני נאלץ להיפרד ממנו.

הפרידה הזו מכלי הנגינה שלי כרוכה גם בזירוז תהליכים אחרים, כמו פוסט זיהוי השירים החדש שלי. לכן, בימים הקרובים אני אפרסם פה את הפוסט שבניתי בימים האחרונים. על חשבון הבית בינתיים:

(חשוב לציין שאני מנגן את הקטע והכל משמיעה, בלי תווים :)

Voice Recorder >>