...And here, at last, I discover a strange truth

אלו זכרונותיי - רשומים על פתקים

מרוצפים הם כמו מסגרת סביב ערפילי ההגיגים.

אלו הם רגעיי המונצחים - שזורים בין המחשבות

מגבשים את חומות ההוויה סביב תהומות הרגש.

מן מעמקי הראש, מבין פיתולי הדרכים

נבכי הראש מוציאים מתוכם את ההולכים והשבים אל המרחבים.

ההולכים הם החלומות והמאווים שנאלצים בעל כורחם להתייתם מביתם

כי דיקטטורת העבר שולטת בהווה המסתרבל והמתבולל.

כל אח, חבר ורע עמדו ושאלו "למה?"

איך, היתכן, הכיצד ייפול דבר כזה במרומי הקודקוד.

העתיד משתרך סביב צילו, מחכה להינצל

כי להתקדם דורש יותר מסיסמאות ומטרות בלתי מושגות.

לסיום סיומת, המשטר נפל

החלומות שבו לפרוץ את צהרי הבינות.

בקול תרועה, שמחה וחגיגה

לצד המפלה, ההרס והעלטה.

ניצני האביב שבו להציף עצי הדובדבן

לעת הצצת פירותיו העסיסיים למראה.

רק לקטוף ולהתפעל מן תוצאות המאמץ

שניתן להפיק עם טיפה רצון והכוונה.

קשה להפנים שההווה הוא העתיד;

העבר הוא המקום שממנו הזכרונות אינם שבים.

לשכוח אינה התשובה, הרפייה זהו שם המשחק

כי כשחדורים ברוח גבית תומכת, ניתן למשול ברוחות הנפש.