ראיתי לפני חודש בערך את הפרק הראשון של אבודים אחרי שהבנתי ש-חור כזה בהשכלה אצטרך להשלים מתישהו, ואם לא עכשיו בתקופה שלפני הצבא - אז מתי?
התחלתי לראות ונשאבתי ישר. איך לא.
שמתי לב שכמו בכל סדרה טובה - או בעצם כל סדרה - אי אפשר להתחמק מ"הבור" הזה של אפיון דמויות:
תמיד תהיה הדמות של הגיבור - הרחומה והחנונה, זו שיודעת מה לעשות בזמן הנכון, אכפתית ורגישה, אופי של מנהיג וחביבה על כולם;
כמובן, הייתה גם הדמות של האנטי גיבור - זה שכולם שונאים אותה (או יותר חשוב לציין - מחפשת שישנאו אותה), אופי מחתרתי טיפה, מעוררת סלידה בקרב האנשים. לא מחפשת חמלה ותמיד תחתור תחת דמות הגיבור המוצהרת, למרות שאין בינהן שום דבר בתכלס.
כמובן שדיברתי על ג'ק ועל סויר. הנקודה היא שהתחברתי יותר לדמות של סויר.
במחשבה ראשונה חשבתי לעצמי: כי תמיד בכל סדרה, ספר, סרט או משחק יש את הגיבור הראשי. האופי שלו היה "בילט אין", שבלוני כמעט, שאף פעם לא יצליח להפתיע ואולי בגלל זה לא נהנתי ממנו. אז הבנתי שבכדי להעצים את דמותו של הגיבור, צריך היה להוסיף לצידו דמות של אנטי גיבור וכאן הבנתי גם שתמיד אני נתקל בדמות של אנטי גיבור באותה תדירות שבה אני נתקל בדמות הגיבור. אז למה אני מתחבר, אישית, לדמותו של האנטי?
ג'יימס "סויר" פורד / אבודים
עוד לפני שהתחילו להתעמק בעברן של הדמויות (מה גם ששינה את התפיסה לגביהן בהמשך), הבחנו ישר בתבנית של הגיבור ובאנטיתזה שלו, הלוא הם ג'ק וסויר. סויר לא חיפש את החום והאהבה של הניצולים האחרים, לא חיפש להתחלק עימם בידע שלו, באמצעים שלו ועם הדברים שהסתיר מעיניי כולם. הוא חיפש שישנאו אותו, שיסלדו ממנו. השיא של העונה הראשונה איתו, בכל אופן, שהוא נתן כמעט לשאנון למות בעודו סוחט מקייט דבר מה בתמורה לאמצעים שיסייעו לה. לא היה ברשותו כלום כמובן, אז מתעוררת השאלה: למה לו לעשות זאת?
שיא נוסף שנכבש הוא בעונה השנייה כשהוא השתלט על מצבור הנשק בבונקר בכדי להשיג שליטה וברונות על תושבי האי.
אם כן, מה גורם לאנשים להתחבר לדמות כזו? הרי, הוא מסמל את תכונות האופי שאנשים במציאות נרתעים מהן, אך נמשכים אליהן כמו עש ללהבה כשזה בדוי לחלוטין. אנחנו נתחבר אליהן, נעריץ אותן, נזכור את משפטי המחץ שלהן, את המעשים שלהן.. על מה? על משהו טוב שהן עשו?
סדרה כמו אבודים היא דוגמה טובה לדמות של האנטי גיבור מאחר וזו סדרה שחיפשה להעמיק את הקשר בין ההווה של הדמות לעברה, בין המחשבות שלה לתחושות שהיא מעוררת הן בקרב הדמויות האחרות והן בקרב הצופים בתכנית.
הילד הקטן שהתחבא מתחת למיטה בעוד אביו יורה באימו בדם קר ואח"כ מתאבד. גדל ובחר בצד הרע של החיים, כשהוא סוחב את משקעי העבר עימו על פיסת נייר בכיסו בכל העת.
למדנו להכיר את המניעים שלו ואפילו צידדנו לטובתו וייחלנו שמשהו יתפתח מהדמות הזו. ציפינו ממנה לגדולות.
האמת היא, שלא הערצנו את האופי הסרקסטי של הדמות או את דרכי הפעולה שלה, לא לא... אנחנו מורגלים כל כך שהכל חוזר למוטב, שהכל נוחת לבסוף בקומת הקרקע, חזק ויציב, והופך להיות הדבר הטוב שייחלנו לו.
כמובן, האופי המחוספס של סויר חיזק את דרך הגישה אל ליבנו, אבל מה שהכי חיכינו לו שעם כל הגישה ודרכי ההתמודדות שלו הוא יעבור לגדה השנייה של הנהר, כלומר: הוא יהפוך ל"טוב".
פרופסור סוורוס סנייפ / הארי פוטר
הדמות ששמנו לעצמינו ללעג. מההתחלה התלווינו לדרכו של הארי פוטר בין כותלי מועדון גריפינדור והאמנו בכל אשר הוא ראה, שמע והסיק. ראינו את סנייפ כשיקוף לדברים הרעים שעומדים לקרות לו, כשיקוף למקום שמגיעים אליו אם לא נוהגים כמו הארי.
כמובן שזה, בתור קוראים ואח"כ בתור צופים, הורגלנו לחשוב; הארי יעשה משהו, סנייפ יבוא ויחתור תחתיו; הארי ינהג בצורה יהירה וגאוותנית וסנייפ יגיד: "Like Father Like Son" והארי כמובן יחזיר: "אל תדבר על אבא שלי!" וכו' וכו'.
לסנייפ היו הרבה שיאים במהלך סיפורי הארי פוטר, חיוביים ושליליים כאחד. השיא המשמעותי ביותר שלו הגיע בעת הספר השישי, כאשר הוא, בהוראתו המדוייקת של דמבלדור עבור הרגע הספציפי הזה, הפיל אותו אל מותו באבחת שרביט ובניצוץ ירוק. לא האמנו כי הרי הרגילו אותנו לחשוב שכל פעם כי סוורוס נוהג ברשעות, בחתרנות או במרירות, קל וחומר כלפי הארי, תמיד יעמידו אותנו על טעותנו מאחר ש"זה סנייפ. תמיד יש סיבה, גם אם הוא סתם גועלי" (כמו עם תקרית הקווידיץ' ובכלל לאורך כל הספר הראשון).
ההבדל העיקרי בין דמותו של סנייפ כאנטי גיבור לבין שאר דמויות האנטי-גיבורים בשאר המדיות הוא שהמעבר שלו לגדה השנייה של הנהר נעשה תמיד ברקע, מאחורי הקלעים, ואותו מעבר הגיע אל עיניי הדמויות האחרות בספר/בסרט, כפי שזה הגיע אלינו, רק לאחר מותו: ההסברים למעשיו, לפועלו, לאומץ ליבו ולעילאיותו הכבירה הגיעו רק לאחר המעשה. גאולתו הייתה גאולה מאוחרת.
ג'יימס "לוגאן" הולט - הוולברין / זיכיון אקס מן - מארוול
*ביסוס הדמות הוא אך ורק לפי הסרטים. סליחה על אי-דיוקים למינהם מראש*
מי לא מכיר את דמותו של הוולברין, גם אם לא בשמו? המוטאנט עם "הסכינים בידיים", טופרי האדמנטיום, החליפה הצהובה הנוסטלגית, השיער הפרוע. דמותו של הוולברין היא שם ודבר לדמות האנטי גיבור: הדמות פועלת בדרכה שלה, עם מערכת ערכים וצדק פנימיים שהיא פועלת רק על פיהם, אינה נתונה למרות אף דמות אחרת, אלא רק מתוך מניעי כבוד ותו לא. תשרת את האינטרסים שלה בלבד, תחייה לפי הקוד הפנימי שלה ואם מישהו שעמד בדרכו יפגע - מי היא שתְבַכֵּה על המקרה?
וולרבין הופיע לראשונה בסרט הראשון של הטרילוגיה המקורית של אקס מן ואחרי זה זכה לשני סרטי סולו בכיכובו. כמו שלכל סיר יש מכסה, לכל אנטי גיבור יש את הגיבור שיעצים אותו: סקוט, או בשמו המוכר יותר: סייקלופס (לייזר מהעיניים לשלטון! 
). הסרט הראשון היה על טהרת החתרנות שלו תחת כל מוסכמה: לא התרצה מפועלו של סקיילופס, התמרד נגדו ופעל לפי עצמו בלבד כי ככה זה הסתדר לו.
על אותו משקל יכולנו לשאול: למה מגנטו לא נחשב לאנטי גיבור, אלא לנבל על, לדמות הרשע? ההבדל בין השניים (למרות שבעולם מארוול לשניהם כוחות על יוצאי דופן) הוא שוולברין משרת את "הטובים" ומגנטו מנהיג את "הרעים". אז מה אם וולברין פועל בחתרנות ואף מרטיט לנו כמה עצבים?
העניין הוא כזה: נוכל להתחבר לדמות כדמות גיבורה "טובה" אם נדע, במודע או לא במודע כי היא ברגע האמת תפעל למען הטוב, למען הכלל, כשהפעולה הנכונה עומדת איתנה מול הפעולה הצודקת.
בנקודה הזו אפשר גם לומר שלמגנטו היו רגעים (הן בסרט העתידי של אקס מן והן לאורך הסרט "אקס מן: מחזור ראשון/first class") שבהם צידדנו לטובתו ואף הזדהנו עם עברו, עם פועלו, עם האידאל שלו. מצאנו אמת במה שהוא אמר ועשה.
למדנו להכיר את עברו של וולברין (ואף את המשך התהוותו בסרט החדש שיצא: "הוולברין [2013]") והבנו מהיכן כל הכאב והחתרנות מגיעים; ראינו מה הניע אותו בעבר, אילו טראומות הוא חווה, אלו רגעים מכוננים עיצבו אותו. הבנו כי אין אנו פוגשים בחזות קרה, אלא באדם מחושב שלמרות שדרכו היא מרירה, עוקצנית ומרדנית טיפה, היא מסתדרת בקו ישר עם מערכת הערכים העִילִית של חבורת אקס מן והיא עולה בקנה אחד עם תהליכי ההפשרה והגאולה המיוחלים, שגם הדמויות וגם הצופים והקוראים, שצריכים לקרות מתישהו לדמות על מנת שנוכל לקבלו במאה אחוזים ולא רק "כמעט" כי יש לו כוחות על מגניבים ואישיות משופשפת.
הית'אם קאנווי / Assassin's Creed 3
המשחק האחרון בזיכיון, כפי שצוין לעיל, יצא בסוף 2012. לא שחררו אף מידע אודות הדמות, לא רמזו עלה ולא ציינו פרט אחד על עברה, על אופיה או על הקשרה לעלילה. מי שהתחיל לשחק במשחק תהה איפה הדמות שריצדה בכל הטריילרים ובכל סרטוני הראווה של המשחק המדובר. התחלנו לשחק יחד עם הית'אם קאנווי, אדם מסתורי החבר באחווה מסויימת, בריטי בהחלט, שפניו מועדות למקום מסתורי בארץ רבת האפשרויות. מאחר וההיסטוריה של הזיכיון אמרה: "אתם משחקים דמות מסויימת? המניעים שלה נכונים. האינטרסים שלה טהורים", לא פקפקנו במה שעשתה הדמות הזו.
בנקודה זו חשוב לציין כי במשחק המדובר ישנן שתי קבוצות יריבות - אחוות המתנקשים ומסדר הטמפלרים. הן נלחמו שנים על גבי שנים וכל הסכסוך בינהן הוא המצע למשחקים הרבים שיצאו לזיכיון הזה.
האמנו בכל. ראינו דמות אלגנטית וכרזימתית, מיומנת ומוכשרת שמביאה למשחק רעננות כלשהי. אז, ברגע השיא הראשון מיני רגעי שיא שעוד עתידים להתרחש, היה הטוויסט: הוא טמפלר.
חשבנו כי הוא מתנקש; חשבנו שאנחנו פועלים בשם הטוב, בשם הנכון דרכו.
הבאתי את הדמות הזו כדוגמה מאחר שהגבול בין פעולות נכונות לצודקות, בין פעולות עם אופי "טוב" לבין אופי "רע" הוא דק. יוביסופט (יוצרת המשחק) חידדה את הרעיון והובילה אותנו במחשבה שלה אל המקום שהיא רצתה: היא רצתה שנראה כי אנחנו יכולים להאמין בדרך של האנטי גיבור עוד לפני שהוא עבר גאולה כלשהי אם מסתכלים על העניין מנקודת מבט שונה (כמו התבוננות על חייו של סוייר בהווה דרך מסך העבר שלו).
אני מתעקש לומר כי הוא אנטי גיבור ולא רשע מהסיבה הברורה שאמנם הוא שירת תחת האידאל הזדוני של הטמפלרים, אך עברו (שגם נחשף בספר שיצא במקביל ליציאת המשחק אודות הית'אם [מעין יומן מסע בדרכו אל אמריקה]) הוא עבר של אדם טוב. מאורעות טראומטיים עיצבו את אופיו. בנו קונור (הפרוטגוניסט התורן של הזיכיון [מתנקש]) האמין באביו, למרות האידאולוגיה המנוגדת של השניים, והאמין כי הוא יוכל להעבירו דרך מסכת הגאולה.
בסצנה הכי כואבת, בה הבן הורג את אביו, ניתן להבין כי ההגדרה לגיבור ולאנטי גיבור התערערה סופית במשחק כשחשנו הזדהות עמוקה עם הדמות שמתה (הרי שיחקנו עם הית'אם חצי משחק ולמדנו להכיר את פועלו) ואף קונור הבין כי הוא בעצמו צריך לעבור גאולה על טעותו, על אף ההבנה שלנו כי הוא הגיבור.
ישנן עוד דמויות רבות שמוגדרות כאנטי גיבור, אך הבאתי את הארבעה הללו מאחר וכל אחד מביא חתיכה שונה של הפאזל שביחד מהוות את השלם; השלם שהינו מה מוביל אותנו להזדהות עם דמות האנטי גיבור, והאם כל אחד מאיתנו יכול להבחין בכך בחייו?
סוייר בא טעון לאי עם משקעי העבר. הדמות אגואיסטית, אינטרסנטית, מעוררת אנטגוניזם על אף שהוא דמות כריזמתית וקלילה. הוא לא מתבייש לומר את דעתו ולחתור בגלוי תחת הגיבור המוצהר של האי (שבו בזמן לא רוצה להיות מנהיג הניצולים). אנו נחשפים לעברו ומסיקים על הסיבות ל"למה לו לעשות את אשר הוא עושה". הוא חש אהבה כמו כולנו, הוא אינו יצור מתבודד; הוא חד מחשבה, מועיל ובולט. אם כן, למה לו להיות האנטי גיבור? והינה, הוא האנטי גיבור שפועל בדרכים לא מוסריות לפי מערכת הערכים של הסביבה ובו בזמן אנו מזדהים איתו, מבינים את כאבו, למרות שמה שהוא עושה ומעולל שגויים בהחלט עם כל הסיבות שבעולם. רצינו אותו חי על המסך, קיווינו שיצילו אותו מהאי מהסיבה הפשוטה: כשהוא עשה טוב ושיתף פעולה, אחרי שהכינו את הקרקע מבעוד מועד עם דשן של "אין סיכוי שסוייר יעזור. סוייר הוא אדם לא אכפתי ואינטרסנט", חשנו כבוד לדמות והזדהינו עימה עוד יותר. כל שרצינו הוא שיעבור את הגאולה המיוחלת. לאו דווקא שיניח למשקעי העבר (הרי הוא הרג את מי שעורר את הטריגר לרצח הוריו במהלך הסדרה), אלא שיתעל אותם למקום נינוח יותר. אכן - זכינו לראות אותו עובר את תהליך הגאולה, מפנה מקום לאהבה ומצמיח מנהיגות, אכפתיות, שקילות דעת ורצון לעזור.
סנייפ מביא למרכיב דמות האנטי גיבור את מי שלא זכה להגיע לקו הסיום כפי שרצינו; הוא זכה לגאולה מאוחרת, שבאה כשנפח את נשימתו האחרונה. הראו לנו במהלך העלילה - הן באמצעות מחוות בסתר, סיוע ודאגה מצידו - כי הוא דואג להארי, רק שהארי היה צריך לנבור עמוק בכדי להבין זאת. בסצנת המוות שלו נאספו הזיכרונות שסנייפ רצה שהארי יראה לאחר לכתו ואז - בצירוף זכרונות נוספים שאנו והדמויות היינו עדים להם במהלך הספרים - הבנו את המניעים למעשיו ולפעולותיו וכי הוא דמות מיוסרת שחיפשה גאולה. הוא היה שבור לאורך שנים בגלל התנצחותו עם המציאות וגם בגלל רגעים מכוננים בחייו. האהבה הניעה אותו וכל מעשיו - גם אם נעשו במרירות וביגון - נעשו לאחר מלאכת מחשבת ובשורה התחתונה שירתו את טובת הכלל.
וולברין תמיד נשאר אנטי גיבור שגאולתו לא חשובה לדמויות האחרות, אלא יותר לצופים; כל סרט שבא לאחר הסרט הראשון באו להראות לנו כי יש סיבה לכל דבר שהוא ביצע וכי עברו הטעון בהחלט הביא לעיצובו הסופי. אדם של אינטרסט הוא נשאר וגם אם הוא פועל מתוך חבורה - הוא ישרת את המניעים של עצמו, במחיר של לעשות את הדבר הצודק על פני הנכון. בהחלט הדמויות האחרות רצו אותו יותר קואופרטיבי, אך כל עוד הוא חוזר לתלם ואינו בא כנגדם - הם ינסו להושיב אותו עם מחשבתם כמה שפחות.
הית'אם הוא הדוגמה כי האנטי גיבור, גם אם פועלו הוא אנטיתזה לפועלו של הגיבור, יכול להיות הדמות הנכונה. הבנת המניעים והעבר מעצבים את דעתנו לגבי הדמות ולאחר שמבינים איזו מורשת הותיר אחריו הית'אם, הדמות שצריכה לעבור גאולה היא דווקא הגיבור, ולא האנטי גיבור, עם כל האבסורד שבדבר.
לאחר שכל זה נאמר, נותרו מספר שאלות לשאול:
אילו דמויות אתם מכירים שמאופיינות לפי תבנית האנטי גיבור? האם הוא אנטי גיבור מוחלט שצריך לעבור תהליך גאולה או שהגדרתו היא חלקית?
האם דמות האנטי גיבור יכולה להתקיים במציאות לדעתכם? אם כן, האם חלק מאיפיונייה שוכנים בתוככם או באנשים שאתם מכירים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט