...And here, at last, I discover a strange truth

לנקות את הלכלוך מעל

להפשיל שרוולים, ולהתחיל לקרצף

להפעיל יותר כוח ביד ימין, להעביר את המשקל לשמאל וחוזר חלילה.

להסתכל לכתם בעיניים, לראות מאיזה כיוון אפשר להתקיפו.

קדימה ואחורה. מנוחה רגעית וחזרה בלופ מתמשך של ניקוי ומירוק.

הפעולה נמשכת כמה דקות שלמות והיאוש גובר.

נשען אחורה כשהברכיים מוצמדות לרצפה. 

התבוננות כלפי מעלה בתהייה מתמשכת.

זרוע מונפת אל המצח. אגלי הזיעה נמרחים על הזרוע המוחה.

מצמוץ אחד בודד כדי לדעת שהכל בסדר.

וחזרה לעבודה.

התהייה, כמו רכבת על מסילה, כמו גל מכה במזח - מתקדמת בכיוונים שונים.

ממשיכה להתקיים במימדים אחרים.

הפילוסופיה בוקעת מפאתי הגולגולת: 

האם הכתם נמצא שמה? שמא, הכל בראש?

ניסיון השווא לנקות מה שאינו, השקעת מירב המאמצים, הזמן והיכולת;

הרצון, השפיות, ההקרבה העצומה עבור האיש שמאחורי הוילון.

האם כל זה הכרחי? האם כל זה יכל להימנע?

האם הכתם באמת היה שמה וסירב להתנקות ולהיעלם או שהכוחות התבזבזו לריק?

על מה ולמה?