זה היה יום רביעי. אני זוכר שבדיוק ירדתי בתחנה שלי מהאוטובוס. עברתי ליד תחנת הדלק בדרך לבית והתחלתי לחשוב לעצמי אם כדאי לי לפתוח בלוג.
באותו זמן הייתי בקורס פסיכומטרי והיינו המחזור הראשון שלומד לקראת פרק הכתיבה (למרבה האירוניה, בדיוק חודש אחרי פתיחת הבלוג התקיימה הבחינה הפסיכומטרית ^_^).
אז פתחתי את הבלוג הזה משתי סיבות עיקריות באותה תקופה:
1. לתרגל את הכתיבה שלי באמצעות פוסטים שעוסקים בנושאים שנוגעים לליבי.
2. לכתוב על כל המתרחש בעולם המתנקשים (זיכיון Assassin's Creed הנהדר :)
הבלוג נקרא אז "על מתנקשים, אנשים וחיות אחרות" והכינוי שלי אז היה "גזבר החצר האחורית".
הכתיבה הייתה אז בכל כולה עבור עצמי. תרגלתי כתיבה כדי להגיע למוכנות. היה גם משחק של AC בדרך, אז בכלל מימשתי את הסעיף השני כראוי.
אני יכול בהחלט לחלק את ציר הזמן שלי בבלוג לשני חלקים לא שווים בכלל שהתהוו במהלך השנה האחרונה:
-התקופה של פתיחת הבלוג ועד סוף אוקטובר, שבו הסעיף השני גבר על הראשון.
-תקופת חזרת הכתיבה הרציפה שלי מתחילת אפריל ועד עכשיו שבה לסעיף הראשון נוספו לא מעט דברים.
התקופה השנייה היא המשמעותית ביותר עבורי. היא מסמלת בשבילי ציון דרך בחיי שבה למדתי להכיר את עצמי ובכלל שאפתי להיות אדם יותר טוב ממה שהייתי אתמול - משימה לא פשוטה בכלל.
הפוסטים שלי שיקפו במהלך השנה האחרונה, בשתי התקופות גם יחד, שני נושאים שנגעו לליבי מאוד: הפרידה שלי מהחברה שלי לשעבר ואי-הודאות הנוראית שאפפה אותי.
אני והיא נפרדנו חודש אחרי פתיחת הבלוג וחלק קטן מהפוסטים שלי נכתבו כראי לעצמי על מה שנח לי בלב. מעבר לזה שהפוסטים הללו קיבלו פידבקים נהדרים לכשעצמם כשפרסמתי אותם פה, הם סימנו עבורי את היכולת שלי לדבר החוצה את הדברים שנחים לי בלב, להיות גלוי עם עצמי ולתעל את האכזבה לכדי כתיבה. הם יסמנו לעד עבורי את האני שבי שמזקק את זכרונותיו לכדי תמצית של הרפייה והתחדשות.
אי הודאות התחילה להאיץ אחרי נובמבר השנה. מסיבות רבות התחושה הזו אפפה אותי, ריצדה מעל ראשי כמו עננה שמסרבת להקרין קשת בענן אחרי אלפי הסופות שחגו מעלי. הרבה נושאים הכבידו את ליבי, גרמו לי לחשוב יומם וליל וסרבו להרפות ממני. הדרך להעלים אי ודאות היא מאוד פשוטה - להפוך אותה לודאות מוחלטת. הדרך לשמה הייתה ארוכה ומתקילה, מאתגרת ובעיקר מעצבנת. לפני שבועיים סגרתי את הגולל על אי הודאות הכי גדולה שלי - נושא התגייסותי לצבא כמתנדב. והינה - יש לי תאריך גיוס, יש לי תפקיד והכי חשוב - הצלחתי להשיג את המטרה אחרי לא מעט תלאות. אני גאה בעצמי שהצלחתי להתמיד, שכבשתי את הפסגה.
אז הנה אני - כמעט שנה אחרי הפרידה, שבועיים אחרי סיום אי הודאות הגדולה בתקופת חיי זו ואחרי שני פוסטים במומלצים - ממשיך הלאה. קם מן האפר אל שחרו של יום שרק מחכה לקרות.
הבלוג הזה מסמל עבורי את הפתיחות ואת ההתחדשות. את ההתבוננות ואת ההתרשמות. קהילת הבלוגים פה מופלאה וחמה.
כל הקוראים שלי - המזדמנים והלא מזדמנים, אלה שמקדישים כמה דקות בקריאה ואלה שכותבים תגובות - בכלל. זה לא מובן מאליו.
דבר שלמדתי בחיים זה לא לקחת דברים כמובנים מאליהם. אני כותב בבלוג כדי להיות פומבי אמנם ומצפה באמת לתגובות אבל כשאלו קורים - אני יכול רק להוקיר תודה באותן המילים.
אז שנה עברה לה והבלוג שעדיין קוראים לו במועדפים אצלי "על מתקשים, אנשים וחיות אחרות" עוד מתקיים, חי ובועט ובעקבות הבטחה שעשיתי - הוא ימשיך להתקיים לעד
אני הייתי א"ס, אשף וגמביט.
זיכיון המתנקשים ממשיך לרתק (AC4 עוד חודשיים! :), אנשים עוד מוצאים דרכם אל הפוסטים שלי והחיות האחרות מציצות מדי פעם בשולי הבלוג בצורת תמונות וסמלים כאלה ואחרים.
תודה לכם!
אתם יותר ממוזמנים ליצור איתי קשר דרך המייל של הבלוג: [email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט