הם מסוגלים לעשות הכל. הם All-in-One. אוגדן של תחליפים טכנולוגיים למוצרים, שעכשיו מוגדרים כמכשירים יעודיים לאנשים שמתעסקים בכך.
אין ספק שבאמצעותו - כל דבר שעשינו עד כה מואר עתה באור חינני ו-ורדרד.
[העולם דרך פילטר ורוד. מתוך המשחק TF2]
עכשיו, מעבר לזה שזהו מכשיר פלאים שבאמצעותו אפשר לגלוש באינטרנט מכל מקום ולכל מקום, להינות ממשחקים שיכולים להעביר אחלה את הזמן, לצלם כל דבר שזז, להסריט רגעים של פעם בחיים - הוא גם מפלט שבאמצעותו אפשר להתנתק מהעולם היישר אל תוך הבועה הקטנה והחייכנית שלנו.
אחרי שכל זה נאמר, אוכל לגעת בנושא השני:
זכרונות הם דבר סובייקטיבי. אין מה לעשות, לכל סיטואציה יש אלף אינטרפטציות גלויות ועוד אלף שמחכות רק להתגלות. אין רק 'שחור או לבן' ממזמן ועל כן - אירוע מסויים, רגע נדיר או סתם חוויה נהדרת מסתכמים בשורה התחתונה בצורה מסוימת שאופיינית לאדם.
רגע מושלם אינו נמדד בכמות המצלמות שמתעדות אותו או בכמות האנשים שמתייחסים אליו ככזה; רגעים מושלמים קיימים בהחלט, והם רבים מספור.
אומרים, שככל שעובר הזמן - פינות הזיכרון מתעגלות ופני שטחו מתהדק. כמו יין טוב - רגע טוב משתבח עם השנים. לרגע שננצר בזיכרון יש את הצבע שלו, את האפיון שלו, את האווירה המתאימה ואת החזות הנכונה לאדם. כמו שמרביתנו אולי חוו בשלב כזה או אחר בחיים - כשחוזרים על מילה מסויימת בקול רם או בלב המון פעמים ברצף, היא פתאום נשמעת לא הגיונית או לא יושבת טוב באוזן ועל כן פועל כך הזיכרון המשוחזר באמצעות קטעים חזותיים: החזרה על אותו הרגע מפיחה ממנו את הקסם והוא מאבד מיחודיותו.
רגעים טובים יש לנצור שמא פגעי הזמן יראו אותותיהם על זכרוננו, ועדיין: האם כל דבר מצריך תיעוד? איפה הקסם של רגע שכרגע נחרט בזיכרון ואח"כ נמשה ממנו בצורה מעוררת התרגשות? התחלנו לתעד כל דבר קטן והדברים הגדולים נבלעים בין השורות, נופלים בין הכיסאות, נעלמים באוויר.
אם מחשיבים את הרגעים הגדולים, הקסומים והיחודיים כאבנים גדולות והקטנים (אך המשמעותיים לעיתים), היומיומיים והטרוויאלים למראה כאבנים קטנות, הרי שברגע שאנו ממלאים את זכרוננו באותן אבנים קטנות בתדירות ובכמות - הרגעים הגדולים באמת לא מוצאים מקומם ואינם מצליחים להפגין כלפי חוץ את ייחודיותם.
אני לא מדבר רק על רגעים שננצרים באמצעות קול ותמונה, סרטון ומילה כתובה - אני מדבר על העיסוק היומיומי ואפילו הטורדני שלנו במכשיר הקטן הזה במסע בלתי פוסק אחרי פיסת המידע הבאה שהרגע קפצה בצורת התראה בקבוצה בוואטסאפ או בפייסבוק. אנו מתמכרים לבועה ולא שמים לב שהרגעים שאנחנו מתיימרים לנצור ולדבר עליהם בשלטי חוצות דרך הצוהר הבוהק של פלא המאה ה-21 נמצאים לנו מתחת לאף, מחכים לתשומת לב בשר ודם.
תמיד עלתה השאלה: אם יש לך את אפליקציות הצ'אט כדי לדבר, התמונות כדי לשטוף את העיניים, הסרטונים כדי לחיות את הרגע מחדש ואת שיחות הוידאו כדי לחזות בארשת פניו של האדם - למה לנו להמשיך בקשרים האנושיים הפיזיים?
מי יגיד לא לקשר אנושי פיזי, חם ואוהב, נכון? מי יתיימר להגיד שהתחליפים הטכנולוגיים הם אמצעי תקשורת מחוכם שנועד לקרב בין אנשים, להקל על השיח הבין-אישי ולחבר בין נשמות מרוחקות (פיזית, כמובן) ולא תחליף לקשר האנושי? אנו חושבים אמת אחת ומקיימים אחרת כלפי חוץ. אנו נפגין את האהבה ונצרוך את החום האנושי בקשית כשזה יפגוש אותנו פנים אל פנים ובינתיים - אנו חיים את הרגע דרך המקלדת, רואים אותו מרצד על מסך המכשיר הפלאי וחולקים את תשומת הלב שלנו בין החֶבְרָה הוירטואלית לבין הסביבה האמיתית.
אחזור לעמדה הראשונה שלי שפתחה את הפוסט: טלפונים חכמים מסוגלים להכל. הם אוגדן טכנולוגי, פתרון תקשורתי, אמצעי למימוש החיים במאה הנוכחית.
מצד שני, האמצעים הטכנולוגיים של היום הם מפלט מהחיים האמיתיים. אנו פונים אליהם ברגעי תסכול וברגעי שיעמום. המכשירים הללו מבורכים מפני שלעיתים זה מה שצריך - זהו המענה הנכון. כשאלו מחליפים את החום או לחלופין - בונים גדר סביבנו שמבדלת ביננו לבין שאר העולם - נורה אדומה אמורה להידלק.
לסיכום אוכל רק לומר שפלאי הטכנולוגיה מאפשרים לנו לחזור בריפיט על רגעים נבחרים, להתבונן שוב ושוב על תמונות היום החולף ולהתעדכן בכל הנעשה בכפר הגלובלי בלחיצת כפתור. רגעים אינם מאבדים מכוחם אם לא מסריטים אותם - נצלו את היום. תחוו את הרגע. אם הרגע נפלא דיו - הוא ישאר בראשכם גם מחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט