מהו רף הריגוש?
זהו אותו גבול עליון, הפקק של הבקבוק אם תרצו, שכדי להגיע אליו צריך להתמלא בהתרוממות רוח, בהתרגשות, להתנפח מרוחות של התפעמות מדבר מה.
רף הריגוש יכול להיות מושג בקלות מאוד או במלחמה עיקשת עם עצמינו;
זה יכול להיות מהתרגשות ממראה נושן, זה יכול להיות צחוק מתגלגל;
זה יכול להיות אוכל נהדר, זוהי יכולה להיות מוסיקה מרוממת נפש;
זו יכולה להיות הספונטניות של החיים או לחלופין לחיות בקצה באופן תמידי.
אומרים דברים רבים על הדור הנוכחי ואפשר להסכים איתם או להתווכח עליהם, אבל אפשר להסכים על דבר אחד:
בטלה מובילה לשיעמום ושיעמום זה חטא.
השיעמום מגיע עם שלל תופעות לוואי שאחד מהם הינו הרצון להפיג אותו.
אוקסימורון ממש - התוצר הלא רצוי של השעמום הוא הצורך להעלימו.
אם נחבר את השיעמום עם רף הריגוש, נגלה שהרף מתרומם מעלה-מעלה והמרחק מן הפסגה הזו רק גדל.
למה הצורך שלנו להגיע לקיצוניות, אקסטרים בשמו האחר, הוא המפלט היחיד מהשעמום?
איך קרה שאנו לא יכולים להשביע את השעמום עם דברים פשוטים?
לכאן מתקשר היבט נוסף שנקרא "סיפוקים מידיים".
אם אנחנו לא מרגישים בזה מיד - זה בעל השפעה נמוכה, לא יעיל, לא מספק. פשוט לא.
השילוב הזה של הצורך להסתפק מדברים בצורך מיידי, מבטלה (שנובעת ממפלטים טכנולוגיים רבים) שמובילה לשיעמום ומרף ריגוש שמרקיע שחקים -
קיבלנו קיצוניות מסכנת ומהתיישנות מהירה של דברים שמקבלים מהר מאוד את הכותרת "טרוויאלים", "בנאליים", "נדושים" ו"ישנים".
שום דבר לא ישביע יותר את התאבון להתרגשות חוץ מהקיצוניות שבדבר.
שום דבר לא יספק יותר את האדם המתבונן שמחפש עיסוק תמידי.
שום דבר לא ירצה יותר את השעמום.
שום דבר לא יגע יותר בשמיים.
כל אלו רחוקים מלהיות ספוקלציות חסרות שחר וביסוס אבל מצד שני - זה יכול להיתפס כהכללה מתנשאת על כלל האנשים כשבפועל - בכל אחד מאיתנו יש את היצר הזה שיכול להתפרץ - יצר השיעמום - בתנאים הנכונים.
אם כן, השאלה הנדרשת היא:
מה מרגש אתכם? מה יכול להוביל אתכם לסף הריגוש? האם אתם מתפעלים מן ההנאות הקטנות של החיים או שאלה הפכו לסמויים מהעין ואף נדושים וכל שנותר הוא לחפש דברים גדולים וקיצוניים?
*הקישורים מפנים לפוסטים שלי בבלוג הזה שדנים בהרחבה בחלק מהרעיונות שהועלו כאן. תוכלו להגיב אליהם, אם תרצו, פה או בפוסט הרלוונטי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט