...And here, at last, I discover a strange truth

ישבתי לי בחדר ההמתנה בדרך להגשמת עתידי.

אספתי את עצמי באותו הבוקר ונסעתי לממש את המשכיותי.

רגל על רגל, בהייה בתקרה שממעל - והמחשבות החלו לרוץ הלוך ושוב, התנגחו בזכרונות.

הסתכלתי לשמאלי והבחנתי בעיתון.

הרמתי אותו, העמוד הראשון נפרס לפניי והחלתי לקרוא ברפרוף את הכותרות הגדולות שעיטרו את קצוות הנייר.

לא יכולתי שלא להבחין במשהו מוכר באותן הידיעות, אך הציפייה שבְּגִינה הייתי בחדר ההוא באותו היום הפריחה מזכרוני כל תהייה.

העברתי עמוד ועוד עמוד, ראיתי עוד תצלום ואפילו ידיעה מסויימת עוררה את התעניינותי.

לפתע, ניעורתי בכיסאי.

כתבה אחת שסיקרה בעמל רב אירוע ברב פאר והדר, הרי שידעתי את תוצאותיה משכבר.

חדשות היום הן הלצות האתמול. הכותרות הגדולות איבדו נפחן ביום שעבר.

החיים הם שזירה של ההווה עם העתיד. החוטים נפרמים ואחרים נקשרים במקומם.

לעומת זאת העבר הוא ערימת קצוות פרומים, שנאספו בפינת החדר והסתרבלו זה בזה.

הגיע הזמן להניח לעבר. הגיע הזמן להתנער מהמשקעים.

התסכול לא יעזור, לא יחלץ מן תהום השכחה. כל החכמה כוחה טוב להחלטות השעה.

הרהוריי על שקרה לא ישנו דבר. ידיעותי על שהתרחש הן כזיק של שאור שמתעמעם.

ישבתי לי בחדר ההמתנה בדרך להגשמת עתידי.

אספתי את עצמי באותו הבוקר ונסעתי לממש את המשכיותי.

עייני סרקו ביסודיות אין-קץ את נפלאות העבר. 

ואני? קמתי מהכיסא והגשמתי את עצמי.